שמש. בית קפה. שולחן על שפת המדרכה.
"אני רוצה אותך בטירוף" הוא חייך וגם היא חייכה. וחשבה שהוא לא
הראשון ולא היחיד.
הוא תיאר לעצמו.
הם רצו אותה, מחייכת חיוך מזמין, מסמנת להם לבוא באצבעה. רצו
להפיל אותה על המיטה. לחוש.
להשתכר מריחה.
לראות
אותה נאנחת בגללם. בעיניים עצומות.
ושותקת.
הם היו נותנים לה נשיקה על הלחי ומחבקים אותה מהצד, שכובים
איתה במיטה.
והיא הייתה שותקת.
והם לא היו עוזבים אותה. היו חיים איתה באושר ועושר לנצח.
אבל היא הייתה צריכה לשתוק. ולחייך ולהזמין אותם באצבעה
ולהיאנח.
ולשתוק.
[היא אוהבת לשתוק. לפעמים.]
אז שאלה "ולמה אתה? למה אתה האחד?" והוא ענה לה "כי אני
מיוחד.
אני רוצה לפתוח מקום משלי. מסעדה. שקירותיה שקופים
ובתוך הקירות - דגים.
ואנשים שיבואו יהיו בתוך אקווריום ולא יהיו רטובים".
היא שתקה קצת וקצת חייכה וחשבה שנכון, הוא באמת מיוחד [גם ההם
היו מיוחדים כולם].
"ואני, אני רוצה להיות..." והוא שם את ידו על שפתה ואמר:
"בשבילי את כבר מיוחדת. את, אממ, אחרת. ואיך שהזמן עובר. אני
נורא ממהר. אז - נדבר. תתקשרי, או שאני אתקשר" והוא קם ונתן
נשיקה על לחיה וחייך וגם היא חייכה.
ואץ לדרכו. נעלם.
"...רקדנית"
"ולטייל בעולם, ולצעוד על חוף הים בקאן. ולעשות סרט קצר
שיפתיע" |