רקפת היתה נערה שקטה. אף אחד לא שאל למה. רקפת כבר היתה בת 17
וחצי אז אף אחד כבר לא זכר שפעם היא היתה שרה. למה היא הפסיקה?
גם אמא שלה לא ידעה. אולי היא פשוט לא זכרה. רקפת לא עשתה כלום
עם החיים שלה. היא הלכה לבית ספר הוציאה 70 בכל המקצועות ועשתה
כל מה שיכלה כדי להיות ממוצעת. היא ראתה רק תוכניות טלויזיה
שכלם ראו, התלבשה כמו החברות שלה, שמעה את המוזיקה שהשמיעו כל
הזמן ברדיו, אכלה ג'אנק פוד והלכה למסיבות. אמא שלה היתה
מרוצה. אבא שלה עבד קשה מדי כדי להיות מרוצה ובסוף הוא עזב את
הבית. רקפת רבה עם אחותה הקטנה, אבל רק לפעמים. היא אהבה אותה.
אולי היא פשוט לא זכרה לשנוא אותה. היא עבדה בסניף השכונתי של
רשת בינלאומית לממכר המבורגרים מגעילים מפלסטיק ועדיין ביקשה
מאמא שלה כסף כל הזמן. היא עשתה רשיון אחרי שלושה טסטים. הסיעה
את אחותה הקטנה ממקום למקום וחזרה מאוחר מחברות. היה לה חבר.
הוא היה קצת יותר גבוה ממנה, עם חיוך מתוק ועיניים חומות. קראו
לו גל. הם התנשקו הרבה והלכו לסרטים. אמא שלה שנאה אותו. אבא
שלה התקשר פעמיים בשבוע. רקפת גמרה בית ספר. נסעה להודו. גמרה
צבא. הלכה לאוניברסיטה. מצאה בחור מקסים והתחתנה. ילדה שניים
נקודה שש ילדים וראתה חדשות כל יום. היא החליטה למרוד יום אחד.
רק אחרי שקעקעה לעצמה ציפור על התחת גילתה שגם לאמא שלה יש.