איש זר בגוף מוזר בכלוב בשר ועור,
יושב, חולם, רושם פתקים לאהובות שלא יודעות לתפור
שחולמות במרחקים על מילה מתוקה, סוכרייה בעטיפה, על שיר ענוג
ויד מקטיפה, שרוצות לאהוב את עצמן, לאהוב רק את עצמן.
ודרך חלוני יכנסו הפיות הלילה, יפזרו על שערי מאבקת הפלאים,
יכסו את גופי בעלים אדומים, יפיגו כאב, יפזרו עננים. הן תשרנה
וקולך בהן יתנגן, כי זהב הוא צבע הלב אהובי, אז למה שנתלונן?
איש לא יודע כי בין כבישים וערים, שתי פיות וכמה שדונים, את
הקסמים כבר פיזרו והנה החיים, אנשים אחרים, אנשים בודדים, את
היופי נשאיר כלוא בכלוב הזהב והפיות ישירו לנו שיר ערס עכשיו
"התינוקת זו את ואתה התינוק, אימא מזמן לא כאן ואין למי
לצעוק".
אהובי, חשוך וקודר, התכנס בתוך חדרי רק לישון, לא יותר.
אני אשפיל את עיני, אכבה את אישוניי,
נסתדר. |