לא היה לי בכלל מושג, אפילו לא חשדתי בו לרגע אחד, הוא הצליח
להסתיר את זה כל כך טוב. את הריח, את הבל הפה. אפילו כשהיה
מגיע אלי מיד לאחר שהיה עושה את זה לא הרגשתי. כל כך סמכתי
עליו. היו סימנים, לפעמים הוא היה נעלם וחוזר אחרי זמן קצר בלי
להסביר איפה היה כשעל פניו הקלה מסוימת. אבל אני לא ראיתי את
הברור מאליו - לא רציתי להאמין.

כולם ידעו לפני, חברים משותפים, קרובי משפחה, אפילו ההורים
שלנו ידעו את זה לפני. עד שבסוף הוא לא יכל להסתיר עוד את
האמת, אולי מתוך ייסורי מצפון, אולי חשב שאני אסלח לו אם הוא
יספר לי בעצמו. באמת, כאילו שמשהו יכול להקל על תחושת הבגידה,
נעיצת הסכין בגב.

"אני מעשן" אמר, מביט בי, מחכה לתגובה.

לא ידעתי איך להגיב, אחי הקטן מעשן. הוא רק בן 25, כל החיים
לפניו, למה? למה זה קורה לי. אולי לא הייתי אח מספיק טוב. אולי
לא הקשבתי לו כשהיה צריך עזרה, כשזעק מבלי קול מביט בי ומחפש
את הדרך. ועכשיו הכול אבוד, הוא מעשן, אין דרך חזרה, הוא לעולם
לא יהיה שוב טהור ונקי הוא מוכתם ויישאר כך לנצח. שייך סופית
לקבוצה של חלשי האופי, המנודים, המצורעים. אותה חבורה הולכת
ונעלמת שעדיין מתעקשת לשמור על מנהגים מאוסים.

מילא כשהתחיל לזיין, זה טבעי, אולי הוא עושה את זה יותר מדי
אבל הייתי מוכן לסלוח. גם כשלפעמים שתה יותר מדי העלמתי עין.
אפילו היה בזה קסם מסוים. אבל לעשן?

בחרתי בדרך של הכחשה, "מבחינתי אתה לא מעשן ולידי אתה לא תעשן
ולא תחזיק סיגריות או מצית". הוא עוד ניסה למלמל משפטים של
התנגדות, "אתה לא יכול להכריח אותי", "אני כבר מספיק גדול".
אבל השתקתי אותו בהחלטיות "אני רוצה לראות אותך מעיז" מביט בו
באחד המבטים המאיימים, מבטים שזכורים לו מהעבר האפל שלנו כאשר
נהגתי לחבוט בו כדרך קבע, מנצל את יתרון שבע השנים שלי עליו.
גם היום עדיין היה לי יתרון, בגובה ובמשקל ולמרות שכבר שנים
שלא כתשתי אותו היה לי ברור שעדיין לא איבדתי את הכישרון. אבל
זה היה מאחורינו היום הקשר בנינו חזק מתמיד, אנחנו מדברים קבוע
בטלפון לפעמים עד השעות הקטנות. הוא אפילו מזכיר לי את עצמי
במקרים מסוימים, כל כך צעיר ומוכשר, אני פשוט אוהב אותו.

בימים הבאים התפתח משחק של חתול ועכבר רדפתי אותו בכל הזדמנות,
העלמתי לו את המצית, את הסיגריות, העפתי לו סיגריות בוערות
מהפה. לתדהמתי שום דבר לא עזר, הוא המשיך לעשן. מה שכן הוא
התחיל להימנע מקרבתי, הוא הפסיק לבקר אותי ואפילו התחיל לתזמן
את הביקורים אצל ההורים בשעות שלא הייתי שם. מי שלא מכיר אותו
היה יכול לחשוב שהוא כועס עלי, או שהוא חושש ממני. אבל אני
ידעתי טוב יותר, זה הסיגריות ששולטות בו, חייב לנתק את הקשר
המאוס הזה ואז הוא יחזור להיות כמו שהיה. ידעתי שבתוך תוכו הוא
רוצה משהו אחר, למרות שהוא המשיך להצהיר שטוב לו עם העישון
ושהוא לא רוצה להפסיק אני ראיתי בעיניו משהו אחר, בתוך תוכו
ראיתי את אחי הקטן קורא לי לעזרה "תציל אותי, אני טובע".

בהתחלה חשבתי שאם אגרום לכך שלא יהיו לו סיגריות אז זה יעבור
לו. אולי לקרבה של הסיגריות יש איזה השפעה ממגנטת עליו, כוח
כישוף שיעלם אם לא יהיו סיגריות בסביבתו. הדרך הטובה ביותר
שראיתי היא לרוקן את הבית שלו מסיגריות. אחי גר בדירת קרקע בת
חדר אחת, בה הוא ביצע את פעולותיו השפלות. בתמימותי חשבתי שאם
אתקוף את מבצרו הוא סוף סוף יראה את האור. בסוף השבוע ארבתי
ליד הבית שלו מחכה שיצא, מתכנן את הפשיטה. שעות ישבתי בתוך
הרכב, משקיף על הבית עד שלבסוף הוא יצא. להזדמנות הזו חיכיתי,
תוך דקות ספורות הסרתי את הסורגים מחלון ביתו בעזרת לום
שהכינותי מראש. ניפצתי את הזכוכית ונכנסתי פנימה. איכס, איכס,
איכס, הקטן בכלל לא הקפיד על ניקיון, אולי אחרי שאסיר ממנו את
הקללה של הסיגריות אצטרך לטפל גם בזה. בכל מקרה הפעם הייתה
משימה אחרת על הפרק, במהירות התחלתי במלאכת הקודש, הופך מכל
הבא ליד, מרוקן ארונות, שובר ומרסק לא משאיר פינה אחת מוזנחת.
לצערי הרב חשדותיי התאמתו, החיפוש הניב לא פחות משני "פאקטים"
חדשים. 40 חפיסות סיגריות חדשות, רעל באריזה מחכה לאחי התמים,
הוא לא החביא אותן בכישרון רב, עד כדי כך לא היה מודע לסכנה
הטמונה בהן שהרגיש שהוא יכול להשאיר אותן בארון הבגדים, ככה
סתם, כל אחד יכול להגיע אפילו לא נעול. הרגשתי הקלה רבה הצלתי
את אחי ממוות בטוח, זה אולי לא היה קל אבל הייתי מוכן לעשות
הכול בשבילו.

כמה שטעיתי, לשטן הייתה אחיזה יותר חזקה ממה שחשבתי. לא רק
שהוא לא הפסיק לעשן, נראה היה שהוא אפילו מגביר את הקצב. ככה
בצורה מתריסה שכזאת, מההתנהגות שלו אפשר היה לחשוב שהוא יודע
שאני פרצתי לו לבית ושברתי את כל חפציו. אולי העובדה ששום דבר
לא נגנב ורק חפיסות הסיגריות נעלמו הסגירה אותי. אבל במקום
שהוא ירוץ לקראתי יחבק אותי ויודה לי על מעשיי הנאצלים על
ההקרבה ללא תנאי הוא רק הסתגר יותר. הוא אפילו הפסיק לדבר איתי
והתחיל להימנע מכל מפגש אצל ההורים. אפילו כשהייתי מגיע במיוחד
כשהיה שם הוא מייד היה עוזב. בכל הפעמים שהתקשרתי אליו הוא
מייד ניתק, או שאפילו לא ענה כשזיהה את המספר שלי. ואני
ניסיתי, התקשרתי בכל שעות היממה מנסה להסביר לו, להכניס הגיון
לראשו, עד שהחליף את מספרי הטלפון שלו. אף אחד לא הבין מה עבר
בינינו. אבל הרגעתי את אימא שלי שזה רק זמני וזה יעבור לו
כשהוא יחזור לעצמו. היא לא יכלה להתמודד עם הטיעון האולטימטיבי
"הוא אפילו מעשן".

לא יכולתי להתעלם ממה שזה עושה לו, העישון פשוט הרס כל חלקה
טובה בו, העביר אותו על דעתו. קיוויתי שזה לא מאוחר מדי, שעוד
אפשר לעזור לו. היה לי ברור שלא אתן לשום דבר לעמוד בדרכי עד
שאגיע למטרה המיוחלת. ניחמתי את עצמי שברגע שהוא יתעורר מחלום
הבלהות שהוא נמצא בו הוא יבין הכול ונחזור להיות חברים כאילו
כלום לא קרה.

עזבתי את העבודה, עזבתי את האישה והילדים, לקחתי רק את הבגדים
שעל עורי, אני חייב להציל אותו. עברתי לגור ברכב מול הבית שלו,
אורב ומחכה שיצא, עוקב אחריו לכל מקום שהוא הולך. בכל פעם
שהדליק סיגריה הייתי שם, מוכן לעזור לו לתמוך בו בהתמודדות.
מעיף לו את הסיגריות, מקמט חפיסות, שובר מצתים. אבל שום דבר לא
עזר, ראיתי את השנאה בעיניו. אחרי מספר שבועות של מרדף הופיעה
המשטרה. את אותו לילה ביליתי במעצר. האמת שהייתי זקוק לארוחה
ומקלחת וכבר מזמן לא התגלחתי או ישנתי כראוי.

שם, באותו לילה, בוהה בקירות הישנים, בקשקושים על הקירות הבריק
במוחי הפיתרון. פתאום הכול היה כל כך ברור, הייתי צריך לראות
את זה קודם. באותו לילה ישנתי שנת ישרים, יודע שמחר הכול
יסתדר. בבוקר ביקשתי להתרחץ ולהתגלח, אפילו ניסיתי ליישר את
הבגדים המלוכלכים. הכול בסדר. דיברתי עם השוטר, הסברתי לו
שלא הייתי בסדר, שעברתי תקופה קשה אבל עכשיו הכול בסדר. אני
מבין, זה לא יחזור על עצמו. האמנתי בכל מילה שאמרתי.

כבר באותו לילה ביקרתי אותו, כולי התרגשות, יודע שמחר כל זה
יהיה כבר מאחורי. דפקתי על הדלת מכסה את העינית באצבעי. החמוד
פתח הדלת, מבטו נדהם "אתה...." התחיל. לא נתתי לו לדבר, מילים
כבר לא יעזרו. חבטתי בו עם הלום בראשו, מוחק את מבטו השונא,
מוציא ממנו את הדיבוק בכוח, המשכתי עד שהמבט שלו איבד כל מבע
פשוט בהה באוויר במבט ריק. חיבקתי אותו, "הכול בסדר, זהו, זה
עבר, הכול יהיה בסדר, אני פה, אני אשמור עליך, לא יקרה לך שום
דבר רע".

אני קשור למיטה, אבל זה בסדר, הכול בסדר. הוא כבר לא יעשן
יותר, העיקר שהוא בסדר, לא צריך לדאוג לי, אני אעשה הכול
בשבילו.