הוא לא ידע לרקוד.
למרות שהוא ידע את כל הצעדים, הבין את הקצב, הרגיש את התופים
ואת הבס, ואפילו ידע לנגן...
אבל הוא לא ידע לרקוד. למה? אף אחד לא ידע. הוא נסע לקובה
להתיעץ עם גדולי הרקדנים והכוריאוגרפים, הוא חרש כל ספר ועבר
כל מורה, פתח כל אתר אינטרנט ולא החמיץ שום קרנבל. אבל, הוא לא
ידע לרקוד.
ברגע שהבין שזה לא הולך לשום מקום, או יותר נכון לא רוקד לשום
מקום, הוא החליט שהפתרון הוא לצאת עם רקדנית, ואם אפשר אז
שתהיה מדריכה או מורה לריקוד. אז הוא התחיל לחפש, עבר בבתי
הספר השונים, במועדונים וסטודיואים, אבל כל מה שיצא לו מזה זה
כמה מדריכים הומואים שהתחילו איתו. אבל הוא לא ידע לרקוד.
ובגלל שהוא לא ידע לרקוד, שום רקדנית לא רצתה לרקוד איתו, שלא
נדבר על לצאת איתו. עד שהוא פגש אותה.
אחרי שהכיר אותה, הוא כבר לא רצה ללמוד לרקוד, הוא רק רצה אותה
שלו ולעצמו. הוא לא יכל לראות אותה רוקדת עם אף אחד אחר. או
יותר נכון עם אף אחד, שכן הוא, לא ידע לרקוד.
שלש שנים מאוחר יותר הם התחתנו. ואפילו על רחבת הריקודים כאשר
כל הסובבים מפרגנים רק לו, הוא לא הצליח.
שלשעשרה שנים מאוחר יותר כשבנו הבכור חגג בר מצווה, הוא ניסה,
השתדל, התכונן נפשית ופיסית אבל הוא לא, לא ידע לרקוד.
מדי פעם היה נדמה לו שהנה זה קורה, עכשיו כשהכל כבר לצידו והוא
לא צריך להרשים אף אחד, אפילו לבד - הוא לא ידע לרקוד.
ובסוף, בסוף הרגיל, השגרתי והקבוע שמחכה לכולנו בסיבוב מתישהו,
והוא כבר זקן עם נכדים במסיבת חתונת הזהב עם אשתו, הוא קיבל
התקף לב. על הבמה, שם מול כולם, ותארו לכם איך הוא רקד אז...
את ריקודו האחרון.
כי לרקוד לא צריך לדעת - לרקוד פשוט צריך.