בתוך דירה חשוכה, רק נר דקיק מפיץ את אורו החלוש, יוצר דמויות
מטושטשות באפילה. צילו מרצד על רצפה ריקה, על מזרון ועלינו.
מהתריס נגלים שמיים אפורים, מתחברים באופק עם שורת בנייני אבן
ישנים.
את מרימה את כוסית הוויסקי ולוגמת, אוגרת בפיך כמות גדולה של
המשקה ומייד בולעת במהירות. אני מביט בך, מעוותת את פנייך
ושולחת חיוך גס, אני נפעם, תמימות וחספוס באותם העיניים. הרגשת
חמימות עולה בקרבי, אני מלטף אותך ברוך, מתענג על היותך כאן.
אנחנו שוכבים על מזרון במרכז הסלון, מתכרבלים אחד בשני, ראשך
מונח על ראשי, אני מעביר את ידי על גופך ואת מעבירה את ידייך
על גופי. הנאה צרופה עוברת בי, מתמקמת בליבי ולא עוזבת. "אני
יכול להשאר כך שנים", אני לוחש לך, מגע עורך נעים לי,
נשימותייך מאירות את נשמתי. אנחנו נרדמים.
אני פוקח את עיני, ראשך עדיין על ראשי, אני מתנתק ממך וקם
להכין קפה. אור בוקר בהיר נכנס דרך התריס לדירת החדר, לתוך
ארבעת הקירות שתוחמים אותנו בתוכם. את מתעוררת ומפנה את מבטך
אלי, אני עומד ליד הכיור במטבחון הקטן שבדירה. כיור, מקרר וכמה
ארונות, בינם לבין הסלון אין הפרדה, כאילו המשך ישיר שלו.
בסלון יש מזרון על הרצפה ונר תלוי על הקיר, פרט לאלה הדירה
ערומה לחלוטין. אני מניח לידך את כוס הקפה שלך ופותח את התריס,
אור יום מסנוור מכה בי. את מתלבשת ושותה את הקפה בישיבה על
המזרון. אני מתיישב לידך, את טיפה מתרחקת. אני לא לוחץ, מבין
את רחשי ליבך. "כבר מאוחר, אתה מחזיר אותי?" את אומרת. פחדתי
מהמשפט הזה, אך ידעתי שהוא יגיע. אנחנו יוצאים מהדירה ונכנסים
לאוטו. אני משחק בכפתורי המערכת עד שבוקע קולו של יהודה פוליקר
מהרמקולים, הופעה חיה בקיסריה. אנחנו נוסעים בשקט, לא מחליפים
מילה, הנופים מתחלפים במהירות, דוושת הגז לחוצה לרצפת האוטו.
בקצת יותר מחצי שעה אני גומע את המרחק שבין ביתי לביתך, הלוואי
שזה היה פשוט כך ביננו. אני נועץ את מבטי בפנייך, מנסה לצוד את
עינייך, את אומרת "ביי" בקול חלש ויוצאת מהאוטו. רק אתמול
בלילה היינו כה קרובים ועכשיו אוקיינוסים שלמים מפרידים בננו.
אני מחכה עד שאת נכנסת לחדר המדרגות של הבניין שלך, מקווה
שאולי תסתובבי, שאני אזכה לראות אותך מחייכת, אפילו רק להרגיש
חמימות בעינייך, את מפנה אלי את ראשך, עינייך ריקות, מביטות
דרכי, אני רוצה לחייך אך את נעלמת במהירות לתוך החלל החשוך.
אני מכניס לראשון ולוחץ בכעס על הגז, מעביר באכזבה לשני ושוב
פורק את תסכולי על הדוושה המסכנה. אני מחזיר לתחילת הדיסק
ושומע בעצב. הנופים הירוקים נעלמים לי מול העיניים, והמחשבות
מציפות. "אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו וגם אם לפעמים
סערו מסביב הרוחות" פוליקר שר ברקע, אני שוקע בצלילים, מנסה
למצוא מפלט. אני מגביר את מהירות המכונית ומדליק סיגריה. לרגע
אני מרגיש צורך עז לעשות פרסה, לחזור אלייך ולחבק חזק, להגיד
שיהיה בסדר. אך בטח את עם חבר שלך עכשיו, מרגישה חרטה על עוד
לילה שבילינו ביחד. פוחדת להביט בעיניו, שלא יגלה היכן היית.
את בטח חושבת שאת שקופה, בוררת מילים, פוחדת להסגיר את עצמך.
הפצע בליבך שורף, אם רק יכולת לשכוח את קיומי היית עושה זאת,
אך הגורל סיבך אותך.
אני חונה ליד הבית וגורר את צעדיי למעלית. אני נשען על קיר
המעלית ומביט במראה, עיני אדומות מעייפות ושערי מבולגן. מה
יהיה, אני שואל את בבואתי, אני מנסה לחייך, להרגיע את עצמי,
אבל פי מסרב לפקודות מוחי.
אני נכנס לדירה הריקה. כוסית הוויסקי ליד המזרון, אני מרים
אותה ומקרב לפי. אני לוגם קצת מהוויסקי שנשאר, מחפש אחר טעם
פיך. אני שם את הכוסית הריקה בכיור וניגש לסגור את התריסים.
אני רואה את השמיים, אפורים מתמיד, רוח חזקה מרעידה את העצים,
אני חש את כוחה, מכופפת את כל אשר בא בדרכה. אני טורק את
התריסים, מתפשט ונכנס למיטה. דממה בחדר, אני מריח את הכרית,
דולה ממנה את שאריותייך, ריח בושם נעים מעורב בריח סיגריות.
ליבי זועק מגעגוע. אני נזכר במבט של עינייך כשנכנסת לבניין.
ימים רבים חלפו מאז שהכרנו ועדיין אנחנו חיים את אותו סיפור
מהתחלה. אין פתרון למצב שלנו, ישבתי עם החכמים ביותר, במקומות
רבים ומשונים, לא היה לאיש דבר לומר. "זה ייגמר רע" ההגיון שבי
צועק, "היא אהבת חייך, אל תניח לה להעלם לך" ליבי לא נשאר
חייב.
שוב אני פוקח עיניים. את לא לידי. אני קם ונעמד ליד החלון,
פותח את התריסים לכדי חריץ דק ומביט החוצה. הערב יורד באיטיות,
השמש שוקעת בתוך כל האפור הזה, צבעים כהים משתלטים על קווי אור
אחרונים. אנשים נכנסים לבתיהם, נועלים את העולם בחוץ. מכוניות
חותכות את האוויר, נהגיהם ממהרים לחזור למשפחתם. אני סוגר את
התריס ומדליק נר חדש. אני מביט בצל שהוא יוצר, מנסה לזהות את
הדמויות בחשיכה, אבל הן כולן מטושטשות. אני יודע שאני כאן לבד
בתוך דממת הדירה ובכל זאת אני מחפש. אני מביט סביבי וחושב
שהלילה של היום דומה ללילה של אתמול, אך האווירה כל כך שונה.
אני מנסה לשכנע את העצב להניח לי, אני מסביר לו שיש לי כאן את
כל מה שאני צריך, כל מה שיכולתי אי פעם לבקש, יש לי את השקט
שהייתי כה זקוק לו, דירה משלי לגור בה, אוכל טוב, כסף, חברים,
משפחה אוהבת.
ורק את כל כך חסרה לי.