היא ישבה על יד האגם בודדה.
הירח האיר את פניה, ואת השאר החושך כיסה.
דמעה זלגה מעיניה, הגשם ביקש להסתירה.
הגשם רצה לתקן, את אהבתה השבורה.

על האגם, שחה ברבור לבן.
ניגש אליה, את בכיה רצה להפסיק.
אך היא בכתה, בכי של יאוש.
יאוש, ששום ברבור לא יוכל להפיג.

ליטפתי את ראשה, שערה היה רטוב.
פניה הצחורים נשטפו בדמעותיה.
הסתכלתי בעיניה, אחזתי בידה.
מוזיקה משום מקום, פתאום התנגנה.

הסתכלתי בפניה, בעודה קמה מן האדמה.
ולפתע, את פיה הרך נישקתי.
נבלענו אחד לתוך השנייה, וכל צרות העולם נמוגו.
פתאם היה רק אחד, אחד שמורכב משנינו.

התחלנו לרקוד, הגשם המשיך בלי ערף.
העיניים עצומות, הרגלים מרחפות באוויר.
חיכינו לנצח שישמור את הרגע.
חיכינו לסוף שלא יבוא לעולם.

היא עטפה את צוארי בחוטי ידיה.
את גופה הצמידה לגופי.
ופתאום הגשם פסק.
המוזיקה הפסיקה לנגן.
הכל השתנה בין ערף.
משימתי הושלמה.
הנערה כבר לא עצובה.