New Stage - Go To Main Page


זה קרה לפני שלוש שנים, בזמן שהייתי בניו-יורק לרגל לימודי
משחק וקולנוע. הייתי צריך להכין איזה עבודה בסדר גודל
אסטרונומי בנושא תולדות הקלונוע והתפתחותו, והמרצה ישב לי חזק
על הראש, הייתי צריך להכין את זה לעוד יומיים, הזמן הלך
והתדלדל בכל רגע שלא עשיתי כלום.
כל שעות היום המוטיבציה שלי להכין את אותה עבודה, הייתה על
הפנים, לא יכלתי לחשוב, לזוז או להתאמץ מנטלית. ביליתי את כל
היום עם חברה שלי בסיור במנהטן, ובערב נפרדתי ממנה לשלום (עוד
לא גרנו בייחד), והחלטתי שאם לא עכשיו, אז לעולם לא.
לקחתי חבילת פיצוחים בינונית שקניתי באיזה חנות של ישראלי אחד
במשך היום, ושמתי אותה בתוך התיק עם כל שאר הציוד שכלל בין
הייתר מחשב נייד קטן (אתם אפילו לא רוצים לראות את הכתב יד
שלי, הוא גובל בכתב יתדות).
החדר השכור שבו התגוררתי הייתה כמאה מטר מהספרייה הציבורית,
אשר את המנוי שעשיתי לה, הזנחתי כבר למעלה מחודשיים.
הלכתי באמצע הלילה, מנסה שלא להתקל בכל הטיפוסים המפוקפקים
שמתאספים בשעה בזאת של הלילה ועושים את עסקיהם הלא בדיוק
חוקיים. צעדי נעשו חפוזים יותר ככל שכמות הפריקים עלתה וגברה,
רציתי כבר להגיע, ואפילו אם המרחק היה רק מאה מטרים בלבד, הזמן
הזה נמשך בשבילי כמו נצח, או סצינה מתוך סרט אימה, שרגע המוות
עומד על קצה הלשון, אך מסרב לבוא.
לחץ הדם שלי החל לעלות פלאים ברגע שראיתי את הבניין המפואר,
שעיצובו כמו נלקח מימי יוון העתיקים, ממש קלאסה ניו-יורקית.
צעדי כבר גבלו בריצה, יותר מכל רציתי כבר להגיע, להניח את
התיק, ולהתחיל בעבודה השחורה, שככל הנראה, תימשך כל הלילה,
ותסתיים רק בשעות המוקדמות של הבוקר, ממש מדכא.
נכנסתי פנימה, מריח את ריח האבק שבקע מהאגף הקיצוני, שם הוחזקו
כל ספרי הענתיקה שאף אחד לא קורא, והם כבר היו צהובים ומלאי
אבק וקרעים. ניגשתי אל הדלפק, בלי להביט הרבה מסביב. המראה היה
מוכר, אך עדיין היה מן החדש בכל פעם שהצבתי את רגלי על מפתן
הדלת, כאילו אין סוף לידע ולכמות הרעיונות שיש במקום הזה. אם
חושבים על זה לעומק, תמציתו של האדם נמצאת בחובן של קירות
הבניין, ובתוך הספרים עבי הכרך שעל המדפים.
הספרנית הסתכלה עלי במבט משתהה, היא בטח לא הייתה רגילה שאנשים
באים אליה בשעה כזאת, וכן גם אני הופתעתי לגלות שהיא עדיין שם,
כנראה היא אחת מאותם אנשים שעדיין נשארו עם עקרונות לגבי העולם
הזה, ולגבי העבודה שהם עושים. האישה הייתה זקנה, פניה היו
מקומטות וצהובות, ומתחת לחורי עינייה, נפרסו שקיות העייפות
והנטל שמשכה כל חייה. הראיתי לה את כרטיס הספרייה שלי, והיא
בלי להגיד הרבה, נתנה לי להכנס, וחזרה לעיסוקה הקודם.
המקום היה ענק, מאות ואלפי מדפים אשר הכילו בתוכם עשרות או
אפילו מאות אלפי ספרים על כל הדברים שיש בעולם, בין אם זה
תולדות האבוקדו, ועד פיזיקה גרעינית, המקום הזה היה יכול לגרום
לאורגזמה אצל כל חובב ידע וטריויה.
התיישבתי באיזה שולחן פינתי, והנחתי ליד הכיסא את התיק שלי,
ובו כל חפצי. הוצאתי מתוך התיק את המחשב הנייד, וניגשתי לחפש
את מה שאני צריך בשביל העבודה.
עברתי בין כרטיסי הספרים, ומכיוון שלא היה להם מחשב שבו היו
מקוטלגים כל מאות אלפי הספרים, הייתי צריך לחפש לפחות שעה בתוך
כל הבלגן. לבסוף מצאתי, לאחר שידיי כבר כאבו, ועיניי התעייפו
מלחפש, רשמתי את מספר הספרים על ידי, וניגשתי לחיפוש.
עברתי בין המדפים, מחפש את המספר המדוייק, וכל פעם מצמצם עוד
ועוד את האפשרויות. לאחר כרבע שעה, מצאתי את הספר הראשון, היה
זה ספר ענק ועבה, לדעתי אפילו הכיל למעלה מאלף עמודים, הוא היה
ישן, אך לא עד כדי כך, לקחתי אותו במאמץ רב אל השולחן, כאשר
אני נעזר בשתי ידי, מפעת כובדו, והכאב שנגרם  לזרועותי מהחיפוש
המדוקדק.
הגעתי לשלוחן, והנחתי את הספר "תולדות הקולנוע - במאים
ושחקנים", וחזרתי למדפים כדי לחפש את הספר הבא, שמספרו היה
כתוב לי על היד בדיוק אחרי אותו ספר שהרגע לקחתי.
ניגשתי את המדפים, והמשכתי לחפש. כך עברו להם כמה דקות, שפתאום
מצאתי את עצמי בוהה בספר המוזר ביותר שראיתי בחיי, כאילו הגורל
שלח אותו כדי שיוצב בדרכי. הספר היה סגול וקטן, ובלט בין כל
הספרים הצהובים והגדולים. הכריכה הייתה מעוטרת בציור של הרים
מושלגים, ולמטה עמק ירוק שופע עצים ופרחי לילך ויקינטון, כאילו
היה לקוח מתוך איזה אידיליה נדושה.
למרות שלספר לא היה קשר למה שחיפשתי, הוא משך אותי יותר מכל
ספר אחר שם. הכריכה הסגולה, והציור עליה, כאילו זעקו ותהחננו
"כך אותי", אז לקחתי.
התבוננתי בספר, אך לא הייתה לו כותרת, הסתכלתי על צידו השני,
אך עדיין, ללא שום רמז. פתחתי את הספר, אך הוא היה לבן וריק
מתוכן, כאילו מעולם לא נכתב, ובטח שלא סויים.
תהיתי על כך במשך כמה שניות, ולבסוף החלטתי לזרוק הכל ולקחת את
הספר איתי, איכשהו להבריח אותו מתוך הספרייה, כאילו מישהו ישים
לב שנעלם, הייתי חייב את הספר, הרגשתי שכל תשוקתיי האפלות, וכל
מהות חיי מתרכזים בתוך כותלי הספר הקטקטן והמכושף.
חזרתי למקומי, ודחקתי את הספר הסגלגל פנימה לתוך התיק, יחד עם
המחשב הנייד שעוד לא נעשה בו שימוש.
לקחתי את התיק על גבי, ופניתי לעבר היציאה.
המקום היה ריק, אפילו הספרנית כבר לא נראתה באופק, חיכיתי כבר
לצאת מהמקום הזה, להגיע הבייתה, ולפתוח שוב את הספר הזה.
פתחתי אל הדלת, ויצאתי אל הקור העז שאיים להקפיא את כל עצמות
גופי במכה אחת צורמת. המשכתי ללכת שצעדי נעשים מהירים יותר כדי
לחמם את גופי, אפילו המעיל וחולצה הכפולה כבר לא הספיקו, היה
קור אימים, קר מידי מכדי שיהיה הגיוני, אבל לא היה לי זמן
לתהות על הדבר, מחשבות של פארנויה החלו מציפות וטוווחות אחת
אחר השנייה את המחשבה, חששתי שמה מישהו שם לב, ועכשיו הוא
בעקבותיי, הבטתי אחורה, אך מאומה, חוץ מכמה טיפוסים מפוקפקים
שעסקו בשלהם, לא נראתה תזוזה חשודה, המשכתי ללכת, כמה שיותר
מהר, העיקר להגיע ושהכל יהיה מאחורי.
מחצי הדרך כבר יכולתי לראות את בית הדירות, שם התגוררתי באחד
מחדריו שבקומה העליונה,
החשתי צעדי, והמשכתי בנתיב המדרכה, כששפתי משתדלות שלא לחייך
על האוצר שהרגע מצאו.
נכנסתי לבית הדירות, אך לא לפני שהבטתי אחורה, רק ליתר ביטחון,
לראות אם אין עוקבים אחרי. המשכתי למעלית, אך נזכרתי רגע לפני
שהיא בתיקונים. עליתי במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, צעד אחר צעד,
זה נמשך כמו נצח. הסתכלתי על השעון, השעה היייתה כמעט חצות,
נזכרתי שיש לי שיעור מחר בבוקר, בתוך הבראש כבר תכננתי איך
מחר, אחזור לספרייה והתחיל ואסיים את העבודה, מבלי שאף אחד ידע
מה לקחתי.
הגעתי עייף ומתנשף לפתח הדלת של חדרי, פישפשתי בתוך התיק למצוא
את המפתח, אך כאילו נעלם, התחלתי לדאוג, הפראנויה שוב התקיפה,
הבטתי לאחור, כמעין תגובה ריפלקסית, ואז הרגשתי מעין כאב עצום
בוקע מגולגולת הראש, ובתוך מאיות ספורות הכל נהיה שחור, וההכרה
נתחלפה בעילפון.
קמתי בבוקר כשאני שכוב על מיטתי, הראש כאב אימים. בהתחלה אפילו
לא ידעתי מה קרה לי, ניסיתי להזכר, אך שום דבר לא עלה, הדבר
הראשון שעלה המוחי זה שנשדדתי, ומייד ניגשתי לראות אם הארנק
נאבד.
יד אחת עטפה את ראשי בכדי להקל על הכאב, והיד השנייה פישפשה
בתוך התיק אחר הארנק.
נשמתי לרווחה כשגיליתי ששום דבר לא נקלח, הכל היה שם, המפתח
לדירה, המחשב הנייד, הארנק. הכל היה שם חוץ מהספר הסגול.
באותו רגע הייתי מבולבל, חיפשתי אחר תשובה בלי סיכויי לקבלה
מאף אחד, חיפשתי אפילו בכל הדירה, במקלחת, במטבח, בארונות,
מחוץ לדלת, מתחת למיטה, אפילו בלובי ובקבלה, אך לא היה שום רמז
לאיזשהו ספר סגול.
ניגשתי אל אחד הפקידים, ושאלתי אותו אם ראה משהו מאוחר בלילה.
הוא אמר שראה אדם זקן עולה במדרגות בסביבות השעה 12 בלילה,
כשהוא עצמו היה עסוק בבדיקת החשבונות, ולא שם על כך יתר על
המידה. הוא הושיט לי פתק צהבהב שכאילו היה לוקח מאיזה מחברת
נייירות מלפני עשרים שנה, שדפיה התכלו והתיישנו.
הוא אמר שמצא את הפתק על הדלפק בשעה שחזר מן השירותים.
התבוננתי בפתק, וחיוך עלה על שפתי, חיוך שגבל בבכי על דבר
שנעלם.
יום אחרי זה אספתי את דברי וחזרתי לארץ, החלטתי שמספיק לי מכל
הפריקים שיש בחו"ל, החלטתי שאני חוזר הבייתה, למקום שבו האנשים
צפויים, או לפחות רובם, ואפילו אם לא, לפחות הייתי רגיל.
כשהגעתי לדירה בתל-אביב, התבוננתי בפתק פעם נוספת ופרץ צחוק
פתאום תקף אותי, ואם אתם מסוקרנים לדעת מה היה כתוב שם, אז
ככה:
"אל תדאג, לא נשדדת, פשוט הוחזר לנו מה שנלקח. לפעם הבאה השתדל
להודיע לספרנית על לקיחת ספר כלשהו בכדי למנוע אי נעימויות
מיותרות, וזכור דבר אחד...לעולם אל תתחכם עם אנשי הספרייה
הציבורית, תודה."

נ.ב
אוי כמה שזה אינפנטילי, אבל לא נורא, זה נחמד, ועוד לא הוציאו
חוק שאסור לזיין את השכל, לפחות לא בארץ (מסביר הרבה
דברים,אה?).

יום טוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/4/99 21:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה