באתי לאסוף אותך. ונראית כל כך אתה. זרוק, לא מאורגן. כאילו
מנסה לבדוק אם אני ארצה אותך למרות הכל. אבל זה אתה, ואני
יודעת. ככה אתה.
נכנסת לאוטו ושתקת. אבל זו היתה שתיקה בטוחה. מחוייכת.
כשהגענו לשבת, המקום היה ריק. מחכה לנו. ורק בוב דילן ברקע שר
לנו על אותם זמנים משתנים. הסערה הזאת. מנסה בכל דרך אפשרית
להתיש אותנו.וכל ברק מעמעם את האור, כמנסה לרמוז שאנחנו לא
צריכים אמצעים מלאכותיים כדי לראות את האמת שלנו. הנר הבהב כי
לא יכל לרוח. ואתה מחייך.
תפסתי אותך מביט בי - כששרתי לי בשקט, וחשבתי שאתה קורא
בתפריט. הסטת את מבטך, אבל לי זה הספיק, כי ראיתי. וגם ראיתי
את החיוך שהגנבת כשראית את עיני מביטות בך בחזרה. זה עשה גם לך
טוב. אני יודעת.
אבל בסוף הבנו. אנחנו לא במקומנו. מקומנו בים. כגלים המתהפכים,
מחפשים את מקומם. מתנפצים על החוף.
ירדנו למטה והגשם לא הפסיק את מעלליו. הגלים רעשו ובקושי שמעתי
אותך. אבל נשימותיך הספיקו לי כדי שאדע את האמת. האמת שלך.
הרוח נגעה בידי - או אולי היה זה אתה. לעולם לא אדע. מבטך נגע
בי. בזה אני בטוחה.
אז הסעתי אותך חזרה למקום ממנו באת,והשמים המופלאים הסיחו את
דעתי לצלילי קולה הענוג של איגי. אווירה כמעט קסומה. אתה כבר
לא כאן לשתוק איתי.
הרמזור התחלף לירוק, ואני דוהרת. כממהרת לחזור, כך אולי אמהר
לראותך שוב. פגישה מקרית - לא מקרית - רומנטית ?
איני יודעת איך זה קרה. באמת שלא. אני חושבת שבהחלט דהרתי.
הסוס לא רצה לעצור, הרוח גרמה לו לאושר. הוא אהב את אותם רגעים
- שרק הוא והטבע מתמזגים ולא צריכים להתחשב בשולט בו. עד
שנפל.
טבעי, לא טבעי. לך תוכיח. אבל פגעת באחר.
כנראה שלי זה לא באמת ישנה. הכאב ראש העז הזה. מלווה בריח שלך
שימתיק אותו. והוא כל כך טוב. הרגשה בטוחה שכזו. שכבתי
באמבולנס כשמסביבי בהלה. מטושטשת. לא מבינה. הבנתי רק קצת מכל
ההמולה. תאונה, לא נמצאו עוד נפגעים. אני בסכנת מוות.
ואז חושך. לא כמו שכולם תיארו. ציפיתי למצוא אור. לפחות לחפש
אותך. שתושיט לי יד. אבל חושך.
אותם אנשים שטרחו לסחוב אותי. ולבכות. כוס אמק. לא רציתי את זה
בכלל. רציתי שישרפו, שיזרקו בנהר הסיין. אבל לא. אפילו את השיר
שענבל הבטיחה, לא קיבלתי. קיבלתי הרבה בכי, ועכשיו...עכשיו אני
יכולה לצעוק את זה. ותגידו שאני צינית ומנסה להתמודד.
i see dead people!!!
אז מה? אז זה הקיק שלי. להודות שאני מלאה מסביבי במצבות. מצבות
של אנשים שנרקבים להם שם. כמה תולעים מצאו לעצמם ארוחת בוקר.
ואני לא רוצה להיות ארוחת בוקר של אף אחד!
הרגשתי את עצמי נרקבת. לא היה לי שעון, אז אני לא יכולה להגיד
כמה זמן בדיוק זה היה. אבל זה היה נוראי. אולי קיבלתי את השקט
שרציתי סוף סוף. אבל אתה כבר לא היית פה. והרגשתי את מגע ידך.
זה שיכלת לטעון שלא באמת קרה. אבל אני יודעת.

זה נורא מטושטש, אני לא יכולה להסביר.
הרבה אנשים צועקים שנל! שנל!
מוזר. אני רואה הכל מלמטה.
ליקקתי את זנבי, ויללתי לחפש אותך. אתה לא שם.
תמיד חשבו שחתולים חסרי מודעות. עובדה שיכלתי לדעת מה קרה לי
קודם. אבל עדיין לא הצלחתי לקלוט לאן לוקחים את כל האנשים
האלה. ואותך. ולמה ההיא שם מתחבאת ורועדת. ראיתי אחת בוכה
מחפשת. אולי היא מחפשת את זו שמתחבאת? אז למה היא מתחבאת? למה
היא לא לקחה אותה כשהלכה?
רעש, והרבה עשן. הרכבת מגיעה. הרבה איומי רובה, ואנשים
שצועקים, נדחפים. אולי פנימה, אולי מנסים לברוח. מי יודע. בסוף
כולם שם, תוך שתי דקות. מאורגנים האנשים האלה במדים. מדברים
גרמנית, וחסרי הבעה. כאילו אטומים לרגשות. איך אפשר?
הצלחתי לקפוץ על הרכבת, כי לא רציתי לאבד אותך. אני צריכה
לשמור, לשמור שלא יקרה לך כלום.
הגענו למקום חדש, מימי לא ראיתי כזה.
קר. בעצם כן. תחנת רכבת.
מהר איש עם אצבע ארוכה העביר בחוט דמיוני, זה לימין, וזה
לשמאל, ואני מתחבאת מאחורי איש שמן. הוא לא היה שמן. פשוט הכי
שמן מבין השאר. הולכת אחריך, מחפשת את עקבותיך, רוצה להריח
שוב. הריח שלך, למרות הכל נשאר שלך. כנראה אתה מריח אותי גם.
שלחו אותנו למקלחת, והפשיטו אותך במהירות. לא יכלתי להשאר שם.
השפילו אותך כל כך, ולא היית רוצה שאראה את זה. אני יודעת שאתה
רוצה לבחון כמה אני באמת אוהבת, אבל לא היית רוצה לדעת שאני
רואה אותך ברגעים אלו. למרות שגם עכשיו, אתה כל כך מקסים,
ונוגה. כמו ירח מלא שמחייך לכולם. בטוח. במה שיש לנו.
ואז הבנתי. אני לא איפה שרציתי. איפה שידעתי שאני אהיה. כן.
זכיתי בתענוג של פרסיות מלאה, המון שערות אפורות, שמנמנות שכל
כך רציתי לזכות בה, ויכולת לגרגר בטבעיות. אבל אני לא בצרפת.
מה קרה לאותם ראנסנסים חכמים שהייתי אמורה לפגוש? ולמה אני לא
חלק מרצון לשינוי? אולי אני כן, ואני לא יודעת.
אני חושבת שאלך אחריך, ואחפש את היעוד שלי. אולי לא פה. אולי
לא עכשיו. אבל כנראה שאני לא יכולה לשלוט לאן מועדות פניי.
כנראה שהגורל הוא המחליט וצנג וו צדק. תלמד לקבל את מה שקיים
ולהתמודד איתו. אז לקחתי נשימה עמוקה, וחיפשתי את עצמי מחדש.
ואותך.