היינו עשרים ונשארתי אני. אחת ויחידה. יתומה מחברים, חברות
אחים ואחיות. רק אני.
יש לי מקום עצום עכשיו, כשכל 19 חברותי ואחיותי נעלמו להן לבלי
שוב.
אני יכולה להתרווח, באלכסון, בפנאן, מספיק אוויר יש פה.
וחושך.
החושך הזה מבשר את זה שאני עוד חיה. כל פעם שהיה אור, אחת
מאיתנו נשלפה אל מותה.
אני עוד זוכרת, כיצד מיום שנולדנו במכונה אל תוך ביתנו, נהנינו
אחת מחברת השניה. פטפטנו הרבה, העברנו עצות כיצד להשיג עוד קצת
מרווח בדירה ל20 חברות. ובעיקר, היינו כל כך קרובות. דבוקות
ממש.
אבל עם כל אחת שהלכה, נהייה יותר מרווח, לקח יותר זמן להיפגש
שוב ולהתחבק אחת מול השניה.
זה מוזר שאצלנו האור מבשר את המוות. הבנתי שאצל האנשים הוא
הרבה פעמים מבשר אושר, שמחה, ביחד וכייף.
אבל אצלנו, האור בעיקר אומר מוות, בדידות, סוף החיים וזהו.
זה חבל, אבל זה כך.
הכל התחיל לפני שעה. עד אז היינו ביחד, עברנו ימים ולילות
בכייף.
ואז קנו אותנו. הגענו אל כיסו של האיש, התרגלנו לחום ששרר
בפנים יחד עם המחנק של דירתנו הצפופה.
ואז אחרי כמה שניות של התרגלות, הגיע האור.
סונוורנו. אחרי כל כך הרבה זמן בחושך, לא ידענו מהותו של
האור.
התלהבנו, ואז שלפו אחת מאיתנו.
לפני שנסגר הסוגר, עוד ראינו כיצד היא מתקרבת לשמש, ומתחילה
להישרף. ואז, נסגר הגולל.
וכך, כל חמש שש דקות נשלפה אחת מאיתנו אל מותה.
פשוט לא חזרה.
יותר ויותר מרווח, יותר ויותר בדידות.
מסתבר שמרווח, חופש, הוא לא תמיד משו טוב.
כך במשך כשעה נשלפו כולם.
ונשארתי אני... לספר את הסיפור.
מאחר ואיני יכולה לדבר, כתבתי את הסיפור במה שנשאר מחברותי
שנשלפו אל מותן - שאריות טבק קצוצות שסידרתי אותן לכדי אותיות
מילים ומשפטים.

הופ... הנה מרגישה אני את הרגע... הוא מגיע כנראה... טלטלה
בבית.
הנה האור! אבוי! זמני הגיע... אולי מצד שני טוב הוא הדבר. כך
אגמור את ימי בדידותי... את חיי גם, אבל את בדידותי יותר
מכל...

ואוו! שמש כל כך יפה לא ראיתי מימי, המממ... משו רטוב לי
באחוריים ואני לא זוכרת שעשיתי צרכי.. זה רטוב ומהדק את
אחורי... בטח איזה סיגר סוטה.
השמש מתקרבת. זה אפשרי? יכול להיות?
אאוצ'! נכוויתי, נגעה בי השמש, ומסתבר שזו אש בכלל ולא שמש.
הסינוור גרם לי לא לראות טוב, אחרת הייתי מתנגדת, או שלא.
כאבים, כאבי תופת בגופי הצר. הוא מתאכל לו קלות ע"י האש. אני
מוציאה עשן מרוב כאב. והאיש נהנה.
מתאים לבני אדם להינות מסבלם של אחרים. כנראה זו תכונה מולדת
אצלם.
הנה קיצי מגיע. רוב גופי אוכל כבר ומה שנשאר הוא רק חלקי
האחורי.
רטוב עד נזילה כבר, ונשוך מכל הכיוונים.
אבל לי לא משנה כבר. רק שאמות, שאגמור עם הכאבים והבדידות.
עכשיו אני יודעת מה כל חברותי עברו. מסכנות שכמותן, אני הייתי
צריכה להיות הראשונה.

סלטה באוויר, ועוד אחת... הועפתי מעלה, מן פרידה כזו מכל מה
שמסביב לפני שאפרוש מן העולם. תפקידי מוצה, קיצי הגיע,
בייסורים אך בהשלמה. כי זה תפקידי. להישרף ולגרום הנאה בכך
לאחרים.
מה לעשות. קשה להיות סיגריה.