היום הכנתי שוקו חם, ותוך כדי עירבוב מדוקדק נזכרתי איך לפני
כמה שנים התחננתי בפני אמא שתמנע ממני את הסיוט הזה לשתות שוקו
חם לפני בית ספר או לפני השינה, ובכלל שוקו חם.
היום אני מכינה בעצמי את המשקה המהביל, ואפילו כשאני יושבת
בבית קפה מעדיפה אותו על קפה איכותי. נראה לי שקפה יהיה הדבר
האחרון שאכניס לפה.

פעם גם לא אהבתי לאכול חצילים. הירק הזה נראה לי קצת לא אכיל.
גם עכשיו אני לא מתה עליו, אבל בואו נגיד שטעמתי לא פעם ולא
פעמיים את סלט החצילים של אבא שלי.

פעם שנאתי לצייר בני אדם. ציירתי רק חיות, שמש ובתים. עולם שלם
בלי אנשים. לפני כמה שנים התחלתי לצייר גם אותם, ממש עם אף,
עיניים, פה והכל.
הכי אהבתי לצייר את השיער שלהם, לעצב להם תסרוקת שמחמיאה למבנה
הפנים. מעולם לא אהבתי פרצופים של אנשים, אבל כבר הייתי מסוגלת
להביט להם בעיניים.

פעם שנאתי את עצמי, את מי שאני, את הפרצוף שלי, האף, העיניים,
הפה, הכל, במיוחד את השיער. רציתי שיער אחר. שיער רך כזה,
דובשני, בצבע מיוחד, כזה שאין לאף אחד.
הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי בפעם ה'מי בכלל סופר', ובכל זאת
הרגשתי כמו בפעם הראשונה שפוגשים מישהו. ראיתי ילדה קורנת
וחייכנית, וכמעט שהאמנתי לה, עד שנזכרתי מה אני באמת מרגישה
בפנים. ניסיתי להבין איך אפשר להרגיש רע ובכל זאת להיראות טוב.
איך אפשר להיות שחקנית טובה אבל שקרנית גרועה? מה הנפש שלי
עושה בתוך גוף של ילדה? לוקחת מעלית אל העבר?
כל החיים שלי עליתי במדרגות, קומה אחר קומה, לא מבזבזת זמן
במשחקי ילדות מיותרים, בחיוכים מאוזנים, בשירים שכבר לא
שומעים, אבל רק במדרגות. לא רציתי לעלות בתוך שנייה לקומה
העשירית. לא רציתי בכלל להגיע לשם, רק רציתי לעלות כמה
מדרגות.
עכשיו אני עומדת באמצע הדרך ולא יודעת אם לעלות ולא רוצה לרדת,
אז אני מחפשת דלתות. אולי מישהו גר כאן? מישהו בבית?

היום אני מביטה בתמונות הילדות ואוהבת את הילדה הזאת. היא
הייתה כל כך ילדה, הילדה הכי יפה בגן,  עם תלתלי זהב ועיניים
כחולות בורקות וחיוך כל כך מתוק, אני מתה על החיוך התמים שלה.
מאיפה התמימות הזאת? איפה הילדה הזאת?
הילדה שתמיד רציתי להיות.