"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
כ30,000 ליצנים היו מסביבי, זועקים בכל הכח. הם התקרבו אלי. כל
אחד מהם נראה אותו דבר, אותו חיוך מרוח על הפנים ביחד שמלאות
כולן באיפור שאמור להיות שמח. אני מסתכל עליהם והם ממשיכים
לחייך ולצעוק במעין דקלום קצוב...
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"תעזבו אותי!" צרחתי, "מה  אתם רוצים ממני."
"תצטרף אלינו." אמרו כולם בלי לשנות את הטון מאותה מנגינה
קצובה, "אנחנו רוצים אותך."
"לא", אמרתי בקול מתחנן , "אני לא מוכן להיות כמוכם אני
שונה."
הליצנים חזרו לזעוק...
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
הם התקרבו, יותר ויותר. עדיין מחייכים עדיין זועקים. ואז
הצטרפתי.  התחלתי לצעוק ביחד אתם, לא  יודע למה... הם חייכו,
הם לא הפסיקו לחייך ואני חייכתי גם אני. הבטתי על גופי וראיתי,
בגדי ליצן, נגעתי בפני ואיפור היה מרוח עליהם. ידעתי שאני אחד
משלהם. אני הם.
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!"
"להשמיד, להרוג, לחסל!", זעקתי.
"ניר, מטורף שכמוך", אשתי התפרצה, "צורח דברים כאלה בזמן שאני
ישנה! עוף מבית הזה! אני לא רוצה לראות אותך יותר!"
"אני לא רוצה להיות ליצן, ואני לא רוצה להיות קשור אליך,
ליצנית", אמרתי לה, פעם ראשונה שאמרתי לה את מה שאני חושב. ראו
על פרצופה שהיא לא הבינה, לא ציפיתי שתבין. לא רציתי שהחלום
שלי יתגשם. "שלום לך אשתי", אמרתי בחיוך, "אל תדאגי את לא
תרגישי בחסרוני, יש מחר תוכנית נפלאה, פספוסים, הגמר הגדול."
היא הסתכלה אלי, בתדהמה. "זה לא ניר כהן שאני מכירה...", אמרה
על סף בכי.
"לא הכרת את ניר כהן." אמרתי בעניים דומעות. "אולי הכרת את
דודו טופז, אולי הכרת את רפי רשף, אולי הכרת את יאיר לפיד אבל
לא הכרת אף פעם את ניר כהן."
לקחתי את הגיטרה, ניפצתי את הטלוויזיה ויצאתי מן הבית. מצד אחד
לא היה לי איפה לשון ולא היה לי כסף, כך שלא יכולתי אפילו
להזמין מקום לשון, אך מצד שני הרגשתי כאילו יצאתי לחופשי. אני
לא ליצן ואין לי תחפושת. אני בן אדם. הרגשתי סוף סוף כמו משהו
שונה, כמו מישהו שונה. ישבתי על המדרכה באמצע הרחוב וניגנתי על
הגיטרה ושרתי:
"אני בן אדם, בלי תחפושות
בעולם של אנשים מחופשים
מנסה לחשוב, לעשות
כשהאחרים לא מנסים

אני בן אדם, בלי מסכות
יושב בקור, ברחוב
אך החיים מלאים, כל החתיכות
ואני מחייך, ואני מרגיש טוב."
לפחות התנחמתי בעובדה, שמחר יגיע אלי תלוש המשכורת ואוכל לשכור
דירה כלשהי. עצמתי את העיניים והלכתי לשון.
למחרת פתחתי את העיניים ולתדהמתי מצאתי את עצמי בבית רעוע
במיוחד, מיטתי היתה מיטה ישנה ומאובקת העשויה עץ. הבטתי לשמאלי
וראיתי באותו החדר הקטן עוד 5 מיטות כאלו ועליהם ישנו ילדים
בגילאים של בין 3 ל20 לערך. פתאום שמתי לב שהגדול מביניהם נראה
לי מוכר. זה היה אבי אבועלפיה, העבריין. לאיפה הגעתי לעזאזל?!
האם אני חולם עוד חלום מוזר כמו אתמול?
פתאום ראיתי את אבי מתעורר.
"שלום לך, שמוק..." אמר אבי, מוזר. אמנם מלותיו היו המילים
הרגילות שהוא תמיד אמר לי, אך טון הדיבור שלו היה שונה
לחלוטין, היתה בו אפילו מעין חיבה.
"מה זה המקום הזה? איך לעזאזל הגעתי לפה?" אמרתי בקול מפוחד.
"המקום הזה, זה הבית שלי", אמר אבי בקול שליו, "אתמול בלילה
ראיתי אותך, שוכב מסטול לגמרי בגשם. אז החלטי שלמרות שאתה אפס,
בכל זאת לא כדאי שתמות מקור"...
אז הבנתי, מתחת למסכת ה"ערס" שאבי כל כך מתאמץ ללבוש מסתתר אדם
נפלא, רגיש ודואג... אז אם ככה אולי גם כל שאר ה"ערסים" הם
אנשים טובים. ואם ככה, אז האם בכלל יש אדם שהוא ערס באופיו?
לא. יעל צדקה, מתחת לכל מסכה, מתחת לכל תחפושת, מסתתר אדם נפלא
שמחכה לפרוץ החוצה. אבי הוא בסה"כ אדם שגדל בבית עני ולובש את
התדמית הקשוחה של ה"ערס" כדי להתקיים. הוא גונב, כדי להתקיים
מבחינה כלכלית וכדי לשמור על החזות המפחידה. אבל הוא בעצם, עני
שהנסיבות הכריחו אותו להתנהג כמו שהוא מתנהג...  מה אני חשבתי
לעצמי? שאם אני הייתי במקומו של אבי לא הייתי מתנהג כמו "ערס"?
לא הייתי גונב ארנקים? כל מחשבה אחרת תהיה צביעות וזיוף. הבנתי
שעד היום הייתי בורגני שהתייחס לאנשים עניים כאנשים נחותים. רק
לא קראתי להם עניים, חס וחלילה, קראתי להם "ערסים". זאת הסיבה
שיעל בכתה כשאבי לא הגיע. למרות כל מה שהוא עושה לה, היא יודעת
שזאת התחפושת ולכן היא עדיין מתייחסת אליו ודואגת לו. פניתי
לאבי ואמרתי לו: "אבי זה ישמע לך מוזר, אבל אני יגיד לך את זה.
אתה צדקת,  עד היום הייתי אפס. התייחסתי אליך כמו אל אפס, ולא
מגיע לך. אתה הרבה יותר טוב ממני, הרבה יותר אנושי. אחרי איך
שקטלגתי אותך ככה עזרת לי, מהיום אני יתייחס אליך כמו לבן
אדם."
אבי חייך חיוך של תמיהה, מעולם לא אמרו כאלה דברים, תמיד רק
עקצו אותו, זלזלו בו, גרמו לו להרגיש נחות וכך הוא הרגיש כך
והתנהג בהתאם. "אתה בטח חולה מאוד, שמוק." אמר אבי בטון חייכני
אתה בטוח שאתה לו מתכוון במקרה לתלמיד אחר, שכחת, אני העבריין
של העיר, ואני רק בן 20."
"אני יגיד לך משהו שאתה לא תאהב לשמוע", אמרתי לאבי, "אתה לא
עבריין, אתה אדם נפלא! הבורגנים רוצים אותך עבריין, ככה אתה
נוח להם. אל תיתן להם להשיג את מה שהם רוצים, תראה להם כמה
נפלא אתה ואז הם יראו כמה עלובים הם. ככה עשית לי."
הסתכלתי באבי והוא הסתכל אלי, פרצופו נהיה פחות ופחות קשוח
ונהיה יותר ויותר רך. ולא ידעתי האם הוא מתכוון להסיר התחפושת
או לא...