היו היה אדם עיוור,
עיניו נראות אך לא רואות.
תמונות ראה בתוך מוחו,
תמונות פנטזיות ופחדים.
ובעודו מנותק מסביבתו,
היה משוכנע העיוור כי רואה אמת.
אמנם אינו רואה את המציאות,
העיוור עדיין חש בה.
וכשתגובות המציאות לא התאימו לתמונות,
בכה העיוור כי ליבו כאב.
ליבו כאב כי הוא טעה;
טעה טעויות מרות ביותר.
לעיוור היה את כל אשר רצה,
אך תמונותיו היו מלאות חורים.
ומשבותיו של העיוור עיוותו את המציאות,
ומימשו את התמונה הנוראית - ממנה פחד.
ואז פקח העיוור את עיניו.
הוא ראה כי פגע בכל אשר אהב - ובאוהבים אותו.
ומתוך העצבות והפחד (שכן, פגע ביקרים לו),
עצם העיוור את עיניו, ושב לעולמו החשוך.
ועודנו בוהה העיוור בחשכה,
וממצמץ מדי פעם אל האמת המרה.
אך יום אחד, יודע העיוור,
כי יפתח את עיניו, ויחייה את האמת.