"ביי" אמרתי בלחישה..
ביי למקום הזה, שבגלל קללה הייתי.
הלכתי לכוון התחנה.
הלכתי על המקום המקולל- על המדרכות שהיו אמורות להיות סגולות,
אבל היו מלוכלכות מדי, שיש בו גינות- אבל הפרחים תמיד נבולים,
מתים.
מקום קודר, מעולם לא רציתי להיות בפנימייה... תמיד רציתי להיות
בבית, עם אימא, אבא, שלושה אחים וחתולה.
אבל הגורל רצה אחרת,  והגעתי לפה, עם עוד שתי בנות בחדר, אבל
עכשיו, עכשיו זה שונה, עכשיו אני הולכת לכוון השער, הולכת ולא
חוזרת.

עליתי על האוטובוס.
הראתי לנהג את הכרטיס ועליתי.
לא הסתכלתי אחורה, לא רציתי להסתכל אחורה, העדפתי לשכוח, בעצם
אין לי שום דבר לזכור.
עמוק בלב חייכתי.... ידעתי שאני הולכת להתחיל חיים חדשים, תמיד
רציתי לעבור דירה, לטעום טעם של חדש, אם הייתי יודעת שהמעבר
הראשון שלי יהיה לפנימייה, אולי לא הייתי שמחה כל כך, אבל
עכשיו, עכשיו אני אהיה בבית עם משפחה, משפחה אמיתית, לא משפחה
שלי, אבל משפחה.
האוטובוס עצר בתחנה הסופית שלו- התחנה המרכזית של פתח תקווה.
ירדתי. האוויר היה די מזוהם, אבל בכל זאת נשמתי נשימות עמוקות,
הרגשתי כאילו האוויר הוא כמו אוויר צלול שעל ההרים הגבוהים.
נשמתי שוב. נשמתי חופש.
מהתחנה של האוטובוס יכולתי לראות את הקניון. נכנסתי.
שאלתי את המאבטח איפה השירותים "קומה שניה, בצד... ליד החנות
גלידה...."
עליתי במדרגות האוטומטיות.... הסתכלתי מסביב, אף אחד שם לא היה
לבד, כל אחד היה עם מישהו- בת עם אמא, חבר וחברה, אמא עם תינוק
ואבא עם ילד, ילד בן 10 כמו אח שלי, אבל הילד הזה יגדל, ואח
שלי יישאר בן 10 לנצח.
נכנסתי לשירותים הסתכלתי במראה, מולי היתה השקפות של ילדה
רגילה... ילדה בלי פירסינג בגבה, בלי שחור בעיניים, לא עם
בגדים שחורים משחור, ובכל זאת לילדה הזאת היו פנים עצובות, כבר
לא זהרו לה העיניים כמו פעם, הן היו חשוכות... חושך בלי אור
בסופו, רק חושך.
הורדתי את המבט מהמראה, לא יכולתי לראות את עצמי, לא יכולתי
לראות את הילדה הזאת, שכל המשפחה שלה כבר לא פה, אבל היא נשארה
פה, הילדה שהיתה דפוקה מספיק להחליט שלא לנסוע עם שאר המשפחה
לקחת את אבא משדה התעופה, והעדיפה להישאר לבד בבית, כי היא
רצתה לעשות מסיבת פיג'מות עם החברות שלה. עכשיו היא לבד.
יצאתי מהשירותים.
החלטתי שלהמשיך להסתובב בקניון יהיה בזבוז זמן- יקר מדי בשבילי
כי עוד לא סוף עונה. ובמילא אין לי כסף.
יצאתי מהקניון ולקחתי מונית.
"שכונת נוה גנים רחוב לוחמי הגטו 70 בבקשה"

איזו הקלה הרגשתי שראתי שזה אותו הבית, אותו הבית כמו אז, אותם
השיחים הירוקים שמסודרים בכניסה, אותה הדלת, שעשויה מעץ. תמיד
אהבתי לבוא לבקר אצל סבא וסבתא, והיום במיוחד. ה"אותו דבר" נתן
לי תחושת ביטחון, כאילו לא קרה כלום.
נכנסתי לבנין שבו הם גרים והתחלתי לטפס במדרגות.
עליתי לאט, מדרגה אחרי מדרגה, כאילו היו אבנים ברגלים שלי.
בכלל לא ידעתי אם אני רוצה לעלות. אם אני אעלה, אני שוב אפגש
עם העבר, זה שניסיתי לשכוח כל הזמן, שהתרחקתי ממנו כמה
שיכולתי. ועכשיו אני חוזרת אליו.
נזכרתי איך תמיד שבאנו לפה כל המשפחה אני ואספי עשינו פה תחרות
מי מגיע ראשון למעלה, מי מצלצל ראשון בפעמון
הפעם לא מיהרתי. לא היה לי עם מי לעשות תחרות.
ככל שטיפסתי במדרגות ככה חזרו אלי התמונות. אותן התמונות מאותו
ערב נוראי "זוג הורים ושלושת ילדיהם נהרגו בפיגוע ירי בואדי
ערא, הודעה נמסרה למשפחה" אמרו אז בחדשות, בחדשות אז, שאני
ישבתי עם כמה חברות ובכיתי, הם שכחו להגיד אז, בחדשות, שלא
נשארה משפחה.
הגעתי למעלה. הושטתי  יד וצלצלתי בפעמון.
סבתא עמדה בפתח, עם חיוך גדול, אולי טיפה מזויף.
"בואי, תכנסי" היא אמרה.
היא הכינה במיוחד בשבילי ארוחה גדולה. הכל היה על השולחן.
אכלתי שם כמו שלא אכלתי הרבה זמן.
אחרי האוכל, הגלידה ודיבור קצר של "מה נשמע, הכל טוב?" הלכתי.
אף פעם לא היה לי קשר טוב עם סבא וסבתא, ולא בגלל שהם היו
רעים, להפך- הם תמיד דאגו והיו איכפתים ובכל זאת העדפתי להיות
במקום אחר.
יצאתי מהבית, חיכיתי בתחנת אוטובוס עד שבאה מכונית כחולה, ישנה
ומלוכלכת שעצרה לי.
בתוכה ישבה אישה שמנה, עם חולצה פרחונית בצבעים חמים "בואי,
תעלי" היא אמרה "אני אקח אותך אותך אליהם".
נסענו, עברנו דרך ים, דרך שדות.
כל הדרך היא ניסתה לדבר איתי, אבל אני לא רציתי לדבר, רק
להתסכל דרך החלון ולראות את הנוף.
הגענו לטבריה.

                 

דלת גדולה. עליה שלט "משפחת אסלן". שלט יפה, מקושט עם פרחים
מסביב.
משפחה מושלמת, משפחה מושלמת שעוזרת לילדה קטנה ומסכנה.
עמדתי שם, מול הדלת לבד.
העובדת הסוציאלית כבר נסעה. במילא היא לא היתה עוזרת או מקלה.
ואני עמדתי שם. מיד חשבתי על האפשרויות שיש לי:
אני יכולה לברוח. לברוח רחוק שאף אחד לא ימצא אותי ולהישאר שם.
או להיכנס למשפחה רגילה ולנסות לחיות איתה.
דפקתי בדלת, דפיקה חרישית, שאף אחד לא ישמע ולא ירגיש.
נפתחה הדלת. מולי עמדה אישה די מבוגרת. גבוהה עם שיער חום
צבוע.
היא חייכה אליי חיוך מפה לאוזן.
חיוך מזוייף.
"שלום" אמרה.
"היי" עניתי לה בשקט כשהראש שלי מושפל לכיוון הריצפה
"בואי תיכנסי" אמרה ופתחה את הדלת.
הבית היה ענק ומטופח. בית כמו ברמת אביב ג', רק בטבריה. מי היה
מאמין?
על ספות עור לבנות ישב איזה בחור. ראיתי רק את הגב שלו.
כשהתקרבנו יותר לסלון האישה אמרה לו "קום אסף, אני רוצה שתכיר
מישהי"
הוא קם מהספה ובא לקראתי.
רק כשהתקרב, הושיט את היד אמר "נעים מאוד אני אסף" והמבטים
נפגשו הבנתי. הבנתי הכל.
הבנתי שאי אפשר לגור בבית של אנשים ובאמת להאמין שאפשר להיות
חלק מהם.
אני לא יכולה להיכנס אליהם הביתה ופשוט להפוך לעוד אחות, לחלק
בלתי נפרד מהמשפחה, בטח לא בגיל 17.
התחלתי לחשוב איזה מין סיפוק אנשים יכולים לקבל מהכנסה של ילדה
חדשה הביתה, ילדה מסכנה אמנם אבל עדין ילדה, ועוד כזאת שנחשבת
לבעיתיית.
תחושת רחמים? איכפתיות? זה יותר מיזה. אם זה היה רק זה הם היו
תורמים לעל"ם ונגמר הסיפור.
אף אחד לא יכול לצפות מהבחור הזה שבאמת יהיה אח שלי, שירצה
להיות אח שלי. שירגיש שהוא אח שלי. אני יודעת שאני לא הייתי
רוצה להיות אח שלי.
אבל להתחתן איתי? זה כבר משהו אחר.
"נעים מאוד, יעל" הושטתי יד וחייכתי.