יש ימים שהיקום קורס.
בהרף עין הוא מתכווץ לגודל של אפון, בפעימה אלימה שקורעת מעל
האטומים את קליפות האלקטרונים שלהם ודוחסת את הגרעינים בפנים
עד שהקווארקים מתחילים להשפריץ החוצה. הקווארקים נידבקים
בתרכיז סמיך, עד שכל החומר ביקום מכונס בכדור מותך אחד שאין
סביבו כלום. כלום. כי המרחב עצמו, וגם הזמן, שזה אותו דבר רק
במאונך, התקפלו והתכווצו והצטופפו ונידחסו לתוך הכדור הבודד
הזה.
זה לא קל, כשהיקום קורס. פתאום צפוף מכדי שאפשר יהיה לנשום,
והעולם לוחץ עליך מכל הכיוונים, וחושך, כי אפילו לאור אין מקום
לזוז. וגם מאוד חם. יש בפנים יותר מעלות חום משיש לך תאים במוח
לחשוב על זה.
זה לא נמשך הרבה זמן. כמה שברירים של שבריר השניה. אבל זה קשה,
הרף העין הזה שעובר עד שהיקום נזכר איך בדיוק לעשות שוב את
המפץ הגדול, מתנפח למלא לגמרי את הכלום, ומחזיר שוב את הכל
לאיך שהיה מקודם.
אף אחד לא יודע למה זה קורה. גם לקוסמולוגים, שבעצם העבודה
שלהם בחיים זה להסביר דברים כאלה, אין ממש תאוריות, רק הרבה
משוואות שלא מתכנסות לשום דבר. היתה על זה כתבה של אורן נהרי
ב"מהיום למחר", והראו שם גם את סטיבן הוקינג, אבל אם היה להם
איזה הסבר, זה נחתך בעריכה. גם אין ממש הסכמה מתי זה התחיל.
באינטרנט יש שמועה שזה התחיל אחרי שהצי האמריקאי ביצע ניסוי
בטכנולוגיה חוצנית. אתר אחד טוען שזה קורה לפחות מאז יוני. רן
אומר שזה התחיל ביום שהחברה שלו עזבה אותו. שרון חושבת שזה
קורה מאז הלילה של המסיבה שהיא שתתה יותר מדי והתעוררה בדירה
של מישהו שהיא לא הכירה. מתי זוכר שהפעם הראשונה היתה קצת אחרי
שהחיילים מקצין העיר באו לספר לו על הבן שלו. לי נידמה שזה קרה
בפעם הראשונה למחרת היום שפיטרו אותי מהעבודה.
זה עושה את האנשים קצת פחות בטוחים, שקטים יותר, מהססים, אפילו
שלכאורה זה לא ממש משפיע על החיים. אתה בסופר מול מדף
היוגורטים ולרגע, בדיוק שאתה עומד להושיט את היד לקחת מילקי או
אפס אחוז, הכל קורס. ואחרי פרק זמן של פחות מנשימה, אתה שוב
שם, עם היד כמעט מושטת, ורק מסביבך יש קצת רחש בזמן שאנשים
אומרים אחד לשני דברים כמו "את הרגשת את זה?" או "זה היה יותר
קצר הפעם?", דברים די בנאלים בסך-הכל, ורוב האנשים, הם כבר לא
אומרים את זה בהתרגשות, הם אומרים את זה באותו טון שהם אומרים
"איזה חם היום" או "איזה אפסים מכבי היו אתמול".
רן, שלומד פיסיקה שנה ג', אמר לי שזה מוכיח שיש תודעה מעבר
לחומר (הוא לא אומר "נפש"), כי אחרת איך היינו מודעים לכך
שהיקום קורס? שאלתי אותו איך זה שאחרי שכל היקום מתכווץ לכלום
של אנרגיה טהורה, הוא מתפשט עוד פעם בדיוק לאותה המורכבות
האינסופית של כוחות וגלקסיות ועצים ומילקי דל שומן, בלי לפספס
אף פרט. והוא אמר לי משהו שמטריד אותי.
כשהיקום קטנטן, הוא אמר, הוא כמו חלקיק שפועלת עליו מכניקת
הקוונטים. והתודעה, שמנותקת מהחומר, יכולה להשפיע עליו, פשוט
בגלל שהיא מודעת אליו. בעצם, הוא אומר, אנחנו בוחרים לאן זה
ילך, היקום הזה שיצמח מהנקודה הקטנטנה. אנחנו בוחרים שהוא ישאר
בדיוק כמו שהיה לפני. רן בוחר שהחברה שלו תעזוב אותו, ואני
בוחר שיפטרו אותי, ושרון בוחרת שהאנס השיכור הזה יעשה לה את מה
שעשה לה, ומתי בוחר לאבד את הבן שלו.
ואני לא הרגשתי אפילו, אם בחרתי במילקי או באפס אחוז.