יום ההולדת ה-17 שלי. היומולדת הראשון שלא חגגתי לבד, אלא עם
עומר. החבר הראשון שלי. חגגתי זו לא המילה הנכונה, ואולי בעצם,
זו המילה שהכי מתאימה.

בדרך למסיבה עומר ואני התווכחנו קצת בגלל שהוא העדיף ערב שקט
של שנינו לבד על פני מסיבה של מאה איש. הגענו לבית של דקלה,
חברה קרובה שלי, בסביבות השעה עשר וחצי, מפוייסים חלקית. דקלה
הסכימה לעשות את מסיבת יום ההולדת שלי אצלה מכיוון שההורים שלה
היו בחופשה בחו"ל, והיא בכל מקרה תכננה לערוך מסיבה. היו שם
שלושים או ארבעים אנשים כשעומר ואני נכנסנו, חלק מהם בכלל לא
הכרתי. הרבה באו לברך אותי, ודנה השתיקה את כולם עם איזה
מיקרופון מאולתר וביקשה שיתנו לי "להוריד את המעיל סוף כל סוף"
כדי שאוכל להצטרף לרוקדים. הלכתי לחדר של דקלה כדי לשים בו את
התיק והמעיל שלי, בעוד עומר נשאר בסלון עם כמה חברים שלו. בדרך
לחדר דקלה אמרה לי שהיא עשתה משהו שהיא לא כל כך שמחה עליו אבל
לא הצלחתי להבין על מה היא מדברת בגלל הרעש מסביב. כשעלינו
במדרגות רונה צעקה לה שתבוא מהר למטבח אז היא ירדה בחזרה למטה
ואני המשכתי לעלות. עם כל אהבתי לדקלה וכל הערכתי לבית היפיפה
שלה, יש בו יותר מדי מדרגות. איך אפשר לחיות בבית עם 4 קומות?
כדי לקחת משהו מהמקרר צריך לרדת שלוש קומות, וכדי לעלות לחדר
כשמגיעים הביתה מבי"ס צריך לעלות ארבע. בית מאוד מוזר לטעמי.
בכל מקרה, הגעתי מתנשפת לקומה הרביעית, ונכנסתי לחדר של דקלה.
הנחתי את החפצים שלי בצד, על הכיסא, בגלל שהמיטה כבר הייתה
מלאה בחפציהם של אנשים אחרים. שמעתי את המים זורמים בחדר
האמבטיה שלה, אז ניגשתי אליו כדי לסגור אותו.
"הילה" שמעתי קול מוכר "מזל טוב"
נועם סגר את הברז, נראה היה שהוא הרטיב את כל שערו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי מבולבלת.
"דקלה הזמינה אותי, אני מקווה שזה לא מפריע לך, רציתי לבוא
לומר לך מזל טוב" הוא נשק לי על הלחי.
הייתי מופתעת לחלוטין. נועם היה ידיד שלי הרבה שנים, אבל הוא
גם היה הבחור שהייתי מאוהבת בו, דבר שהוא ידע וניצל במשך תקופה
ארוכה למדי. סבלתי הרבה בגללו, וכשהתחלתי לצאת עם עומר נשבענו
לנתק קשר לחלוטין. לא יכולתי להיכנס למערכת יחסים כשנועם
בסביבה,, הייתה לו השפעה חזקה מדי עלי.
"למה באמת באת?" שאלתי בקרירות
"כבר אמרתי לך, כדי לומר מזל טוב לבחורה הכי תמימה שאני מכיר.
ואולי גם כדי שתכירי לי בהזדמנות חגיגית זו כמה מהחברות שלך"
"אתה אל החברות שלי אל תתקרב!" הזהרתי אותו "חשבתי שעם בנות
שקטנות ממך בשלוש שנים אתה לא יוצא" הוספתי בלגלוג.
"הדברים השתנו יקירתי, את כבר בת שבע עשרה, לא ילדה קטנה, אולי
עכשיו יוכל להיות בינינו משהו" לא הצלחתי להבין אם הוא ציני או
רציני, מה שהיה בטוח, זה שהוא התגרה בי, ואני כרגיל, לא נשארתי
חייבת "במקרה שלא שמת לב, יש לי חבר, ואני אוהבת אותו. אין שום
סיבה שאני אצא עם בנאדם גועלי שכמוך."
"פעם לא חשבת ככה"
"התבגרתי, החכמתי"
"למה את מגיבה בכזו תוקפנות? אני עדיין משפיע עלייך עד כדי
כך?"
"אתה לא משפיע עלי בכלל!"
"ואם אני אנשק אותך?
"אתה לא"
"את בטוחה?"
"יש לי חבר! אם אתה רוצה, אתה מוזמן להישאר פה, אבל תתרחק ממני
במהלך המסיבה. פשוט תתרחק ממני!"
שמעתי מישהו נכנס לחדר של דקלה, יצאתי מחדר האמבטיה במהירות
וסגרתי אחרי את הדלת, מותירה את נועם בפנים.
"כבר דאגתי לך" עומר חייך אלי.
"אין מה לדאוג, אני כבר יורדת" חייכתי אליו בחזרה.
"קרה משהו?" הוא שאל, כאילו קרא את סערת הרגשות שהתחוללה
בתוכי.
"לא" שיקרתי לו "כלום. רק שתדע שאני מאוד אוהבת אותך, והויכוח
המטופש שהיה בינינו בדרך הוא חסר משמעות. אתה צודק, היינו
צריכים לבלות רק שנינו, אבל אנחנו כבר כאן, והרבה אנשים טרחו
בשביל המסיבה הזו אז בוא נהנה ממנה."
"את באה למטה, שנרקוד קצת?"
"תן לי עוד שתי דקות, אני רק רוצה לסיים להתאפר שוב, כי כל
האיפור נהרס לי בדרך מהגשם"
"את נראית נפלא, אבל אין בעיה"
נכנסתי לחדר האמבטיה, וסגרתי מאחורי את הדלת. ביקשתי מנועם
שיישאר שם, לא רציתי שעומר יראה אותו. נועם נחשב גורם מאיים
בעיני עומר מכיוון שהיה מבוגר מאיתנו, ובעיקר מכיוון שהיה
האהבה הראשונה שלי. נועם חייך אלי. אני שונאת את החיוכים שלו,
אותם חיוכים ששבו אותי פעם. היום אני רואה בהם את הזדוניות
שבו, ולא את החמימות. רק המבט שלו נותר מבט תמים, כואב, מסמל
דברים שקורים לו איפשהו עמוק בתוכו, ולא יוצאים החוצה.
"החבר שלך מחכה לך יקירתי. כדאי שתתאפרי מהר" חיקה את קולי
הלחוץ שעה שדיברתי עם עומר.
"תדבר בלחש" התחננתי אליו.
"אין בעיה" לחש "בשבילך... הכול. את התנשקת בכלל עם הדבר הזה?
או שאתם עוד בשלב של החיבוקים? טוב נו, אתם ילדים, בטח אני
עדיין האדם היחיד שהתנשקת איתו"
"עד היום אני מצטערת על זה שהתנשקתי איתך. עשיתי טעות, הייתי
צריכה לחכות למישהו שיאהב אותי ולא להתנשק עם אחד שלא יודע מה
זה לאהוב אלא רק להיאהב"
"זה לא נכון ואת יודעת את זה. אני כן אהבתי. אהבתי מאוד, אבל
מה לעשות שהיא לא הייתה שווה את זה"
"אתה טועה, אתה לא היית שווה אותה. אבל אין לי כוח לשטויות
האלו, אני צריכה לצאת. עומר מחכה לי"
"את רוצה שאני אומר לו שאת מתעכבת?" התקרב נועם אל הדלת.
"לא!" חסמתי לו אותה. "אני יוצאת. חכה פה קצת."
"הילה, יקירה" הוא תפס חזק בידיי, מרחיק אותי מהדלת "כמה שאת
לחוצה, לא שיערתי שאני עדיין משפיע עלייך ככה. את פשוט מתה
שאני אנשק אותך כבר."
"תפסיק עם השטויות שלך"
"אם את רוצה לצאת אז תוכיחי לי שאין לך כלום איתי. תנשקי
אותי."
נועם הידק את אחיזתו בי ונישק אותי. באותו רגע, בדיוק כמו
בסרטים עומר פתח את דלת חדר האמבטיה "הילה, את בסדר?" הוא שאל,
כשסיים את שאלתו הדלת כבר הייתה פתוחה לחלוטין והוא ראה היטב
אותי ואת נועם מתנשקים.
"אהה, את עסוקה. אני מתנצל." אמר עומר בקול שפוף וציני עד כאב.
הוא יצא וטרק את הדלת.
"טיפש!!!" צעקתי על נועם וסטרתי לו בכל כוחי. יצאתי אחרי עומר
ורצתי אחריו במדרגות "עומר, חכה שניה, בבקשה" נעצרנו בקומה
השניה ונכנסנו לחדר השינה של הוריה של דקלה.
"בשביל זה רצית מסיבה גדולה? בשביל להתנשק עם האהוב שלך? אז
למה את צריכה אותי בכלל?" עומר היה עצבני.
"אני בכלל לא ראיתי אותו כבר כמעט חצי שנה. עליתי למעלה והוא
היה שם. זו לא אשמתי. הוא נישק אותי, אני ניסיתי להתחמק"
ניסיתי להסביר.
"כמו אידיוט אני מחכה לך בחוץ, שתסיימי להתאפר. ואני עוד מתחיל
לדאוג שקרה משהו, כי את לא יוצאת מהשירותים הארורים. חשבתי
שאולי פגעתי בך, ואת בוכה. והנה אני מוצא אותך עם האפס הזה,
חשבתי שכבר התגברנו עליו. ואני עוד הפרעתי. אז החבאת אותו
בשירותים. באמת שאני מתנצל. סליחה. לא התכוונתי להפריע לזוג
המלכותי."
"עומר, אני נשבעת לך שזה לא ככה. אני לא סובלת אותו. באמת שלא.
די. באתי הנה איתך, כדי להנות איתך. זה היומולדת הראשון שלי
שיש איתי מישהו, אתה יודע עד כמה חשוב לי להיות איתך. בבקשה,
תישאר פה. אם אתה רוצה, נלך, לאן שתרצה, רק אל תעזוב אותי
עכשיו בגלל אי הבנה." התחלתי לבכות. בבוקר נראה היה לי שזה
עומד להיות יום ההולדת הטוב ביותר שהיה לי אי פעם, עכשיו זה
נראה כמו היום הנוראי ביותר בחיי.
"טוב. אז תגרשי אותו מפה"
"אני לא יכולה. דקלה הזמינה אותו"
"אז שהיא תגרש אותו"
"אני לא יכולה לבקש ממנה את זה, הם ידידים קרובים"
"מה שתגידי. אני יורד למטה. כדאי שגם את תרדי. מחכים לך."
בזה נגמרה השיחה, כישרדתי למטה מצאתי את עומר עם החברים שלו,
רונה ודקלה רצו אלי, מסתבר שהן חיפשו אחרי בכל הבית. "לא משנה"
עניתי להן כששאלו אותי מה קרה. "בואו לרקוד".
המוזיקה הייתה טובה. רקדנו כמה שעות, בקבוצות של הרבה אנשים.
כבר כאבו לי הרגליים, אבל לא רציתי להפסיק. בשלב מסויים מישהו
שם דיסק של מוזיקת סלואו. האורות התעמעמו והרבה זוגות מילאו את
הסלון. לרגע כזה ייחלתי שבע עשרה שנים, לרקוד סלואו עם הבחור
שאני אוהבת ביומולדת שלי, ולהרגיש בטוחה. אבל זה לא קרה. ראיתי
את עומר יושב על אחד הכיסאות הריקים, אפילו לא מביט לעברי,
ברור היה לי שהוא מדוכא. לא ניגשתי אליו מכיוון שלא רציתי לריב
לפני כולם, וגם בגלל שנפגעתי מכך שהוא לא האמין לי. הייתי
זקוקה לו לצידי והוא ידע את זה, הוא ידע שקשה לי להתמודד עם
נועם, תמיד היה כך. בכל זאת נשאר מרוחק.
התיישבתי בקצה השני של החדר וזמזמתי לעצמי את המנגינה שהתנגנה
ברקע. "הילדה התמימה יושבת לבד ביום ההולדת שלה" לחש לי קול
באוזני. הקול הלא נכון. "תסתלק מפה נועם, בבקשה, פשוט תסתלק,
אין לי כוח אלייך" אמרתי, מתוסכלת.
"אל תהיי רעה אלי. באתי להזמין אותך לרקוד" הוא הושיט לי את
ידו.
"למה שאני ארצה לרקוד איתך? אתה הרסת לי את היום הולדת שלי!"
"אני לא הרסתי לך כלום. הרגשות שלך הרסו לך. אני באתי כדי
לחלוק איתך את היום הולדת שלך. ואם את לא מעוניינת לרקוד איתי
לא חייבים לרקוד" רציתי לענות לו אבל לפני שהספקתי לחשוב על
משהו הוא כבר נעלם. השבתי את מבטי אל הרוקדים. דקלה רקדה עם
אורי בגלל שהחבר שלה אסף היה עסוק בלשמש כמוזג הקוקטיילים של
כולם. בכלל לא שמתי לב קודם לכן לעובדה שדקלה דאגה לדוכן
משקאות שלם, דבר שעשתה כנראה בשביל לעזור לאסף. הוא היה "ברמן
מתלמד" באיזה פאב בתל אביב.
ראיתי את נועם מתקרב אלי מכיוון הבר כשבידיו שתי כוסות.
"אתה יודע שאני לא שותה" אמרתי לו כשהושיט לי את אחת הכוסות.
"את אמרת שבגללי רע לך. אני מצטער על זה. את לא רוצה לרקוד
איתי. אז לפחות בואי נשתה לכבוד היומולדת שלך. אני מבטיח לך
שאת תאהבי את המשקה הזה."
"מה זה?"
"אני לא אומר לך. זה לא משנה בכלל. זה טעים."
הסתכלתי לעברו השני של החדר, עומר ישב שם ודיבר עם אחד החברים
שלו. כשמבטינו נפגשו הוא מיהר להסיט את מבטו הרחק ממני. שאר
האנשים היו עסוקים בלהנות מהמסיבה, אף אחד לא שם לב אלי, רוב
החברות שלי כבר הלכו. מסיבה כל כך מוצלחת, לעגתי לעצמי, מה כבר
יקרה אם אני אשתה קצת?
לקחתי את הכוס מידו של נועם. הוא השיק את כוסותינו אחת בשניה
ושתה את שלו. היססתי לרגע. "כבר שתים עשרה וחמישה, חמש דקות את
בת שבע עשרה, מזל טוב." טעמתי את המשקה. לא הייתי צריכה לשאול
לשמו. זה היה קוקטייל שידוע בכינוי "שיקוי אהבה", מתוק מאוד,
עם הרבה מאוד אלכוהול. עד שסיימתי את הכוס שלי נועם כבר הספיק
להביא שתי כוסות חדשות. שתיתי גם את הכוס השניה. הרגשתי את
האלכוהול מתפשט לי בדם, מקלקל את רצף מחשבותיי. חייכתי אל נועם
בתודה. הוא נשק לי על הלחי והלך שוב לכיוון הבר. הפעם הוא חזר
עם בקבוק לא מזוהה. שתינו ממנו שנינו. לא כל כך אהבתי את הטעם,
הוא היה חריף מדי לטעמי, אבל נתתי לו להחליק לתוך גרוני.
התסכול גרם לי להמשיך ולשתות, או אולי היה זה הרצון שעומר
יבחין בכך ויבוא אלי. להציל אותי. אך האביר על הסוס הלבן,
האביר הפרטי שלי, שכח כנראה את הסוס ואת אהבתו אלי. המשכתי
לחגוג על השתייה. דרשתי מנועם שיביא עוד ועוד במהלך כל הלילה.
לאט לאט אנשים החלו להיפרד וללכת. המוזיקה כובתה. נשארו עוד
עשרה אנשים במסיבה. אסף וגיא התחילו לחלק לנו את הקוקטיילים
הנותרים על מנת שנחסל את מלאי השתייה ונדמה היה שכולם
שיכורים.
"אוי!" נזעקה פתאום דקלה "לא הצטלמנו בכלל. זה היום הולדת של
הילה ולא צילמנו אותה" היא נפנפה במצלמה שהייתה על המדף.
"תני לי" ביקשתי ממנה. "אני אצלם".
"חבל על התמונות", היא צחקה אלי "את יותר שיכורה מכולנו"
צחקתי אליה תוך כדי שחטפתי לה את המצלמה. ניסיתי להסתכל דרך
החור של המצלמה אבל הכול היה מטושטש ונפלתי על הרצפה. "אהבה,
אהבה, הסתכלי אל המלצמה" זייפתי בקולי קולות כשאני מכוונת את
המצלמה לעבר עומר. צילמתי כמה תמונות בלי לדעת מה בדיוק אני
מצלמת. היד רעדה לי. העולם הסתובב סביבי. "תפסיקי להשתטות!"
צעק עלי עומר. "תעזבי כבר את המצלמה" הוא סובב את הכיסא כך
שישב עם הגב אלי.
"כולכם מוזמנים להישאר לישון פה" הכריזה דקלה. "כל הבית
לרשותנו"
דקות אחדות מאוחר יותר הייתי שרועה על הריצפה, עדיין מצלמת
תמונות, ייתכן של השטיח.
"בואי" מישהו הושיט לי יד.
"תודה רבה גיא, אבל אני יכולה לקום לבד" אמרתי וניסיתי
להיעמד.
"דקלה, רונה, בואו תעזרו לי עם החברה שלכן, היא קצת שפוכה" גיא
צעק להן.
"ואנחנו לא?" ציחקקה דקלה.
"את כן. שבי פה בשקט" שמעתי את קולו של אסף. לא כל כך הבנתי מה
קורה סביבי, הכל היה מטושטש.
"כמה היא שתתה?" שמעתי את עומר שואל את אסף. "אני לא יודע,
תשאל את נועם"
"אני? שתיתי? מה פתאום" תפסתי בידו של עומר. "אני לא שתיתי.
אני הייתי עסוקה בלהסתכל על החבר שלי שאחרי חצי שנה עדיין לא
סומך עלי וחושב שאני בוגדת בו. נכון נועם? תסביר לעומר למה
התנשקנו בשירותים"
פתאום היה שקט. שקט חזק כזה.
"נו תגיד לו. תגיד לו כבר" האצתי בנועם.
"עומר, אתה יכול בבקשה לעזור לי לסחוב אותה לחדר של דקלה? היא
כבר לא יודעת מה היא מדברת" שמעתי את קולה של רונה.
"למה את חושבת שהיא לא יודעת על מה היא מדברת?" שמעתי את נועם
משועשע.
ואז פתאום הצלחתי לראות מבעד לטישטוש דמויות חדות. אסף ודיקלה
היו שפוכים על הספה, דנה ויוני נרדמו על הספה השניה ולידי עמדו
רונה וגיא מפרידים בין עומר לנועם.
נועם הדף את גיא ותפס בידי בחוזקה. "בואי, אני אסיע אותך
הביתה".
"לך מפה!" צעקה עליו רונה "למה כל פעם שטוב לבחורה הזו אתה
חייב לחזור ולהרוס לה את החיים?"
"מי הרס לה את החיים?" הוא התגונן
"אתה! תראה איזה שיכורה היא. הילה אף פעם לא שותה ואתה יודע את
זה!" רונה המשיכה. אני חושבת שהיא הייתה הבנאדם היחיד בחדר
שעוד היה מפוכח לחלוטין.
"בסך הכל היא שתתה כמה קוקטיילים והקפיצה קצת טקילות"
"קצת?" התערב אסף "אתה לקחת בקבוקי שתייה מהבר ויותר מעשרים
מבחנות, אם הייתי שם לב שאתה משקה אותה ככה כבר מזמן לא היית
פה."
"די, די, אנשים, אתם צועקים לי באוזן. כואב לי הראש. מספיק."
התאוננתי. התחלתי לזחול על הרצפה לעבר אחד הכיסאות. נאחזתי בו
והתרוממתי. "אהה, עכשיו אנחנו מדברים בגובה העיניים. אני לא
שיכורה, רק עייפה, אז אני אלך לישון עכשיו." התחלתי ללכת לאט
לכיוון המדרגות אבל נפלתי. גיא ועומר עזרו לי להגיע למדרגות
ולעלות. נכנסתי לחדר של ההורים של דקלה כי לא הייתי מסוגלת
לעלות עוד קומה. רונה נכנסה אחרי ועזרה לי להיכנס למיטה. שמעתי
אותה מדברת אלי. כל מיני מילים כמו "טיפשונת", "למה?" ו"יהיה
בסדר" נכנסו לראשי, את השאר לא הבנתי. פתאום רונה נעלמה ושמעתי
צעקות, אבל הייתי כל כך עייפה שפשוט נרדמתי.
בבוקר התעוררתי מפוכחת, וביליתי שעות אחדות בחדר האמבטיה,
מקיאה את האלכוהול מיום אתמול. עומר נכנס לחדר השינה שבו
נרדמתי וחיבק אותי, הוא נראה עייף והפרצוף שלו היה אדום,
ממכות. "סליחה" אמרתי לו. "אני ממש מצטערת על הכל"
"אני לא יודע לאן ממשיכים מפה, אבל בואי נשאיר את השיחה בינינו
לעוד כמה ימים, בינתיים תתפכחי ותחזרי לעצמך" הוא אמר.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לו. בקושי מצליחה להוציא את המילים
מפי.
"זה הדדי" הוא נשק לי על הלחי. נעזרתי בו בכדי להגיע שוב אל
חדר האמבטיה. הרגשתי הקלה. כשיצאתי שוב מחדר האמבטיה הוא עדיין
עמד שם. הייתי חיוורת ובקושי הצלחתי לזוז. "את בסדר?" הוא
שאל.
"מסתבר ששתיתי יותר מדי טקילה" חייכתי בעצב. ולעצמי חשבתי בכאב
"אני כבר בת שבע עשרה, ועדיין מתנהגת כמו ילדה קטנה".