תמיד סיפרו לי על ערך הנתינה
נתת-קיבלת, הם חזרו על הסיסמה.
והיא- כ"כ מתוקה,
כ"כ תמימה ואמיתית,
אחת שכ"כ חבל היה לשוברה. שאין כאן שום ברירה.
אז הבטתי מבט אחרון בעינייך,
והבנתי שמבחינתי זה נגמר
והחיוך הזה שצץ על שפתיך,
הראה לי שלא תפסת במה מדובר.
והתחלתי להיות טיפה רעה.
כדי לנפץ לך את האשליות
כדי לסיים את הקשר, כאילו סתם כך,
להרגיש את הלב שלי מתנפץ לחתיכות...
והייתם ביחד. כל דקה, כל שנייה.
קטפת לה ורד. החיוך..הדמעה....
הרגשתי גאה בעצמי שנהגתי נכון
שלא הייתי אגואיסטית, שסוף סוף עשיתי צעד נבון.
וההיא שידעה, שלחה בי מבט
שחצה לי ת'לב עמוק ונשמט
ופרץ לי אגם שם עמוק בתוך הלב
למה מעולם לא ציינתם שזה כל כך כואב..?