המצאתי אותך. אתה יודע, אתה בעצם לא קיים מחוץ למחשבות שלי. את
כל מהות קיומך אתה שואב ממני, ממה שאני, ממה שאני מחליטה
שאתה.
נולדת עצוב ועייף, בזכות משהו שנולד לי בבטן. כמו מחשבה אתה
קיים וכמו מחשבה תעלם ברגע שאפסיק לחשוב אותך והבטן שלי תתכווץ
אחרת. הבריאה שלך התחילה מהעיניים. הן הרי היו שם בראשית.
לפניי. לפני כל המחשבות שלי. ואהבתי אותן כי נדמה היה שהן שלחו
יד בלתי-נראית לתוך הבטן שלי והפכו שם איזה מרכז כובד ובכך
שינו את כל דרך החשיבה של הגוף.
חשבתי אותך בכל מיני צבעים שלא הייתי בטוחה אם הם קיימים, או
שגם אותם המצאתי, כדי לתת לך גוון של משהו שעלה מן האין, בן
תוהו משתנה ללא הרף.
עכשיו כשאני כותבת בראשית על דף, אולי כדי לכווץ אותך בתוכי
כדי שכשתעלם החלל שישאר בי לא יהיה כל כך אינסופי, נראה
שבאשליית הבריאה שלי עשיתי לי גן ועצים ופרי והכל היה מותר
מלבד הנגיעה ומאחר והחטא כבר היה חרוט בעץ נעלתי הגן, גרשתי
האל ושמתי שרף בשער לבל אוכל לחזור ועודני מתדפקת בשער בוכה,
נראה שהמצאתי אותי ולא אותך.
אחר כך יצרתי כמיהה. רק זה אשר ברא גן ולגן שער והשער נעול,
יוכל לברוא כמיהה.
ואחר הכמיהה בראתי געגוע. הוא בא בי לאט, בגלים, כמו ים רך
שמנסה לכסות מערומיו בסדיני קצף, אך נכשל, ועמקי נשמתו הירקרקה
מושכת הכל פנימה ופולטת החוצה רק שברי-צדפים, רישום מתועד של
נשיקות מרות.
איפה שהוא בין כל אלה, באחד הימים, נדמה לי שבראתי גם אהבה (זה
השם היחיד שידעתי לתת לאושר).
וביום השביעי לא ידעתי מנוחה. רציתי להמציא מחדש אותך. אבל אתה
כבר היית שם בראשית, לפניי, לפני המחשבות שלי, ואהבתי אותך
והיית לי יד בלתי-נראית וכמיהה וגעגוע והמצאה של דימיון פרוע,
ולא היית לי.
אחר כך באו שבועות אחרים
והמצאתי לי דרך לתת לך ללכת בשלווה מסויימת.

ויום אחד כשתראה דרקון ופייה קטנה מעופפים יחדיו בשמים ותשווה
בנפשך כי הם מפטפטים ביניהם בשפה מוזרה וקסומה המזכירה את שפת
הליוויתנים, ודאי תטלטל ראשך ותשפשף עינייך, תביט שוב והם
אינם, דע כי לא תעתוע זה ששיחקה בך השמש בסנווריה וכעת הוא
נעלם, אלא שדרקון ופייה קטנה שעברו מעליך פשוט המשיכו הלאה
במעופם.

(אוגוסט, 1997)