יושבת מול הנט. קוראת משהו שלירון כתבה. לירון כותבת רציני?
חושבת על זה לרגע. המחשב נתקע. שוב. מוות. לנסות לכתוב משהו או
לתת למכשיר קצת שקט.

הולכת לשירותים, שוטפת ידיים. מסתכלת במראה. מסתכלת על עצמי
ארוכות ופתאום קופץ לי משהו לתוך המוח. לכתוב. הכל לכתוב.
מרגישה צורך פיסכוטי לכתוב על ההשתקפות שלי, של אני מסתכלת
במראה .
המחשב עדיין נדלק. קופצת לעבר המיטה ולוקחת במהירות כמה דפי
פוליו מקופלים לשתיים,מוציאה מכוס ענקית עפרון דורש חידוד.

נשכבת על המיטה וכותבת,הרגשה של שחרור. למה לכתוב את זה? למה
הצורך?

מסיימת לכתוב, אולי.

קוראת את מה שכתבתי. שמחה שקיטש זה לא, הרגשה מוזרה-שרה כותבת
משהו לא חסר רצינות?

פותחת את הוורד תוך כדי ניסוח של ההקדמה לקטע, לרגע-שדיי
מתארך


אז כאן-
מוגדל רגע קצר מול המראה מוגדל

מסתכלת במראה,אני רואה את עצמי. נראית לי שאולי תמיד עם מבט
מפוחד, אבל רק טיפה. או אולי רק אני רואה את זה, רק מרגישה.
פנים קפואות, אולי בהבעה של צפיה.
הידיים על השיש, מחזיקות את הגוף שנשען אחורנית סתם כי ככה זה,
בא לי.
מסתכלת בוחנת את עצמי, מטה את הראש קצת הצידה. תמיד ככה זה
נראה יותר טוב.
העיניים שלי מושכות את רוב תשומת הלב בולטות במיוחד, נראות
מוזר עם הפנים שלי, גדולות, יפות.
גבות בולטות שנראות על גבול הלא מסודר. שפתיים יבשות כבר כמה
ימים-גורם לשפתיים שלי להיראות אדומות יותר. דיי יפה. לזכור
לקנות את הדבר הזה ששמים על השפתיים.

החולצה שלי-רשת סרוגה בצבע טורקיז. תיאור משונה. הלבוש נראה לי
מעט תמוה ומאוד מסודר, אפילו טיפה רשמי, עם הג'קט השחור שנראה
מהצד. כל-כך הרבה בגדים שחורים מבלי להתכוון. גם בגד ים שחור.
קראתי פעם איפשהו שבנות עם בגד ים שחור נוטות להיות דיכיות.
אני דיכית? קשה לי להחליט. אולי. אולי עכשיו לא?

אני מסתכלת על עצמי-השיער קצת מבולגן והסרט הציבעוני שגורם
להכל להיראות טיפה פחות מבולגן והרבה יותר טוב. טיפה מתרצה-עוד
מעט השיער יהיה קצר, מסודר, יש.

תמיד אני מסתכלת על העצמי ככה במראה,קפואה.
בלי סוף. לפעמים מרוצה ממה שאני רואה, לפעמים לא מרוצה,מנסה
להיראות טוב בעייני עצמי.

כשאני מסתכלת לתוך המראה הפה שלי מתכווץ מעט, זה מה שאומרים
לי.
אני מנסה לפעמים למנוע את זה כדי לראות איך היא נראית במאמת.

משחקת עם הגופים- זה לא אני, זה מישהו אחר? אני מדברת על עצמי
או על ההשתקפות? שניהם?
כשמנסים להיראות יותר טוב רק במראה- רק ההתשקפות נחשבת ולא אני
עצמי?

יש הרגשה לי לפעמים של גאוותנות ושקר-לא מצליחה שלא לשקר מול
המראה ולרצות את עצמי, הכווץ המתסכל הזה של הפה. כבר בלתי
נשלט-איך זה התחיל?

התהיות לגבי המראה-האם מה שאני רואה שם באמת? מה שם אולי אשליה
כמו הכיווץ הקטן הזה של הפה?. נמשכת למראה. תמיד צריך לראות את
עצמי, וכמה שיותר, עדיף.

מרימה את הראש ומביטה הצידה לתוך המראה,חושבת על מה עוד לכתוב.
רואה את ההבעה שלי, נראית מעט מחוכמת. אף פעם לא ראיתי את
הפנים שלי בהבעה כזו.
רואה איך הפנים לא מתאימות לגוף שלי, או אולי רק ההבעה משנה את
הכל.

אני יכולה תמיד, לנצח להסתכל לתוך המראה. כל-כך הרבה זמן
מהחיים שלי רק לראות את השתקפות,וכל כך הרבה דברים הבנתי תוך
כדי הסתכלות לתוך המראה, ולא רק איך שהשיער שלי נראה נורא ואיך
החולצה שלי לא מתאימה למכנסיים, המון דברים-הכי חשובים שהוכרעו
במונולוג שמתחזה לדיאגלוג עם הזאת שהיא גם אני אבל מצד שני קצת
שטוחה.

אני רוצה להיכנס לתוך המראה.

מראות חד כיווניות, בכוונה ולא בכוונה.

במספרות שכולם רואים אותך מסתפר, נראה מטומטם עם כל השערות על
הפנים ואתה לא רואה דבר.

במסעדה שמישהו מוכר עובר מולך והוא רואה אותך אבל אתה לא רואה
אותו.

עוברת מול מסעדה ותמיד יכולה לבהות באנשים כמו שאני אוהבת
לעשות-להסתכל על אנשים יפים, על אנשים מעניינים וגם על אנשים
שנראים קצת פחיד או שיש להם פריט לבוש מעניין. כל-כך כייף.

כמו כולם, כנראה-המבט נמשך להתסכל על העיניים, על הפה, על
החזה.
העניין הזה תמיד עורר תהיה אצלי-העיניים של כל הבנות קופצות
לחזה של אותו המין אפילו אם זה לא מעניין אותן במיוחד, אם הן
סטרייטיות.
תמיד גורם לי להרגיש לא נוח-במבט מהיר בוחנת קודם את העיניים,
ההבעה, לרגע קצר את הלבוש ואת את החזה לקצת יותר זמן ואז המבט
קופץ בחזרה לעיניים. מעוצבנות על עצמן-העיניים. מרגישה צורך
להבין את זה, למה לעזאזל? אולי זה רק כי יש לי הרגל לשפוט
אנשים, האא...זאת אומרת-בעיקר נשים לפי מידת החזיה שלהן?
לא מאמינה שכתבתי את זה. גם לא בטוחה שזה נכון.


הזכוכית החד כיוונית אצל הפסיכולוגית, מצד אחד חדר קטן ודיי
חשוך ובצד השני חדר עם מתקנים לילדים קטנים. לא מבינה איך לא
קלטתי שבפעם האחרונה שבאתי לפסיכולוגית בכיתה ד' היא הביאה
אותי לחדר הזה לא רק כדי שזה יהיה מפגש אחרון וכייפי עם כל
הנחומים-תקומים אלה גם כדי שאמא שלי תוכל לבוא ולהסתכל עליי.
אולי...
ראיתי פעם קודם לכן אנשים מסתכלים לתוך החדר וידעתי שזה בטח כל
הקטע שלו, אבל שם-לא חשדתי אפילו טיפה. אני גם לא יודעת.
האם אמא שלי אספה אותי אחר כך ? אם כן כנראה שזה מה שהיה, ואם
הלכתי הביתה לבד? כרגיל
ואולי אמא שלי נשארה שם אחר כך?

מאוד משחרר לכתוב הכל-אבל דיי ביזבוז זמן. אולי אני באמת צריכה
ללכת שוב לפסיכולוג סתם כדי שאני אוכל לזבל לה את השכל ולא
לעצמי? איכשהו זה לא נשמע לי טוב.

שמה לב להיעדרות של המוסיקה-מדליקה אותה. הכל נשמע יותר טוב
ככה.

אל תתמכרו למוסיקה דיכאונית אפילו אם היא מדהימה -אחרי שמיעה
רצופה כמעט של 'המכשפות מתכסות' ביומיים האחרונים נהיה לי מצב
רוח נורא ועדיין השיר המדהים ביותר בדיסק, הדואט עם ניק קייב
מתנגן לי בראש. חושבת על ניק קייב. קול עמוק ושקסי...

מחשבה לעבר ראזו. עושה לי הרגשה מבודחת-איך שאני מתחרפנת כל
פעם שאני שומעת את הקול הזה ועוברת בי צמרמורת רק מלחשוב עליו,
הקול הזה. ברררר.

בכלל-יש לי טיפה אובססיה לשתי דברים מאוד מוזרים:

בזמן האחרון: לקולות עמוקים ומדהימים. כמו של ראזו, ניק קייב,
ענבל פלמוטר, הקול של רוצחי 'צעקה', חניבעל לקטר.

הדבר השני הוא לערפדים וצווארים. לא ברור לי מה היה קודם -
לאהוב את הערפדים בגלל הקישור לצוואר או הצוואר כי זה עניין של
ערפדים.

בכל אופן-שני דברים שגורמים לאנשים להיות סקסים מאוד לדעתי,
במיוחד כשהעצמות של הצוואר- אלה שבצדדים,שבעצם יש להם שם שקשור
לכתפיים אבל נמצא צמוד לאזור הצוואר.

ההגדרה שלי לצוואר לא הכי מדוייקת-בשבילי זה הקטע שמחבר את
הכתפיים עם הראש אבל גם האזור שקצת יותר למטה,החיבור של הצוואר
על אזור הכתפיים.

יש לי רק חולצה אחת שמסתירה את האזור הזה, וכמה חולצות שגזרתי
יותר מדיי בטעות כדי שהן יהיו מושלמות מבחינה צווארית.

כל הזמן מציירת ערפדים, או שפתיים עם ניבים.

אני יכולה לכתוב על זה בלי סוף, אבל עדיף שלא.

בעניין הקודם הקשור לבהייה באנשים-
1-אני אוהבת גם סתם לבהות בחפצים דוממים אבל הם תמיד הרבה פחות
מוכרים ומעניינים, ובכלל-מתים

2-לרוב לא יוצא לי לבהות בצווארים של אנשים מפני שהמון אנשים
תמיד לובשים חולצות עם צווארונים מגעילים ועגולים שבקושי
נותנים לצוואר להיראות, ואם הן כן נותנים לו קצת אור זה בעיקר
בנות שלובשות חולצות עם מחשופים ענקיים שמורידים את המיקוד
מהצוואר.
הצוואר בשבילי נחשב רק אם החולצה שבמקרה לבשתם מראה אותו אותו
ורק אותו, אחר זה חוסר כבוד לצוואר, נדמה לי.
אבל לבהות בצווארות של אנשים גורם לי להרגיש שאני רוצה לגעת
בהם-כמו שרוצים תמיד לגעת בדברים שיש במוזאון,ב עיקר בפסלים.
או-גוד אני סוטה.
טוב, לא משנה.

9.2.01

מחשבות של שרה מוקלדות על מחשב ונכתבות על דף.
כנראה שהיא תפרסם אותם באינטרנט ולאחר מכן תתחרט על כך.
אולי אסור להיות גלויי לב מדיי.
מעניין מה יהיו התגובות.
כייף לכתוב את הקטע הזה,מאוד מאוד כייף.
יפיי
טוב, אני לא אהרוס אותו.