הפנס מטיל אורו על הרחוב. בתול מאנשים פרט אליה. אישה בדמי
ימיה, מביטה אל האורות. "זה אותו הדבר" היא חושבת, "כבר שישים
שנה, זה אותו הדבר". מבטה חולף על פני הבתים, העצים, התמרורים
והחנויות. "זה אותו דבר" היא אומרת. שוקעת בהרהוריה הנוגים.
לידה חולף אבא של מישהו, עם הכלב של מישהו, שהוא שוב נאלץ לקחת
לטיול.
"זה אותו הדבר" הוא חושב, "כבר מעל לשנה זה אותו הדבר".
הוא נכנס אל תוך הגן שבפינת הרחוב ומשחרר את החיה שלו. החיה
יושבת לידו ומבהילה אותו בנביחתה על אישה זקנה, קצת בודדה, ועל
נערה צעירה שהגיחה זה עתה מן הבניין הגבוה שבקצה השני של
הרחוב. החיה שלו נובחת על כל מי שמנסה, אפילו קצת, להתקרב.
לוקח זמן, והוא יודע, עד שהיא מתרגלת לנוכחותם.
הנערה חוצה את הכביש, ומתקרבת למכונית שחונה ברחוב, כשלפתע
נשמעת צעקה של זו שאכפת לה, שתקח מעיל, ושלא תחזור מאוחר. "זה
אותו הדבר" היא רוטנת, "מאז ולתמיד, אותו הדבר", ונכנסת
למכונית הירוקה שברחוב.
היא מתחילה לנסוע, מביטה לצדדיה, חושבת כמה תשמח לראות את
אהובה. רואה את הזקנה, המשוגעת, ואת האבא של השכן ההוא שלהם,
זה שנשר מבי"ס, כשפתאום רצה לכביש ילדה קטנה. צפירה חדה מבהילה
אותה, והיא מתחילה לבכות. "הכל נראה פה אותו הדבר" ממררת בת
השש, "אני לא אחזור הביתה לעולם, הכל פה אותו הדבר". היא רואה
את זו שכמעט פגעה בה, ושוקלת האם היא מכירה את אמא. האישה
מתקרבת, ושואלת אם היא תוכל לעזור, ואיפה אמא, והקול שלה
מרגיע. היא לא רוצה שהאישה תלך. יש שם איש עם כלב, שנראה
מפחיד. ואישה שנראית כמו סבתא, אבל יותר עצובה, ויש לה סימן על
היד, עם מספרים. והנה איש ואישה, באים מממעלה הרחוב, אולי הם
יכירו את אמא.
הבעל והאישה הלכו יד ביד ושחקקו ביניהם. הם נהנו להיות יחד,
אבל לא שכחו להגיד שלום לכל השכנים הנפלאים שלהם. הם נופפו
לאיש שהיה בכלא. הוא תמיד הפחיד את האישה, למרות שהוא הואשם רק
בגניבה. הם נופפו לזקנה החביבה. היא תמיד מספרת להם חוויות מן
השואה, אבל הגבר טוען שהיא לא כל כך שפויה בדעתה. "זה אותו
הדבר" אומרת האישה לבעלה, "שפוי, משוגע, הכל אותו הדבר".הם
שמים לב לצעירה, שמגיחה מן המכונית היקרה של הזוג עם הפנטהאוז.
והם רואים גם את הילדה, ממררת בבכי על אמא שלה, ומיד ניגשים
לעזור.
פתאום נשמעת צפירה, "כזו שלא נשמעה מאז מלחמת המפרץ" חושבת
הנערה וקופאת. נשימות מופסקות, ומכשירי רדיו בכל השכונה
מופעלים.
פתאום נשמעים המון רעשים ואורות בשמיים ובשכונה. רעשים של
פיצוצים.
הזוג אומר לילדה שאלה רק זיקוקי דינור, ושמוזר שלא סיפרו להם
בגן על יום העצמאות.
החשמל בפנס הרחוב מהבהב, ומרחוק נשמעים רעשי אמבולנס ומשטרה.
מאחת הדירות נשמעת הודעה ברדיו - " התושבים מתבקשים להתפנות
למקלטים ובדחיפות". כולם פותיחם בריצה אל עבר המקלט השכונתי
כשפיצוץ אדיר קוטע את ריצתם, ומיד אחר כך חום אדיר, שנמשך רק
כמה שניות.
הבתים כולם מתמוטטים וכל מקלטי הרדיו כבו.
הכל הושמד. הרחוב ריק כעת. רק שאריות צמיגיות של יצורים חיים.
בגן קטעי כלב, וחלקים מהאבא. חתיכות נערה, פיסות ילדונת ושברי
הזוג המאוהב. מהזקנה, שהייתה גם ככה די רעועה, נשארה רק
הגולגולת, עדיין מביטה בפנס, כאילו עדיין שואפת לשמיים, לעוף
חופשי, אל מעבר לשגרה.
והכל כמו ממקודם, שקט. לילה. הרחוב שוב ריק. והפנס עוד עומד
במקומו. מוכיח את הרחוב על בתוליותו הפתאומית, ממתין לבוקר
שיחליף אותו במשמרתו.
ומחר, עוד יום חדש.
זה אותו הדבר, הכל אותו הדבר. |