מתוקה, התמונה שלך מונחת מולי כשאני כותב מילים אלה על הנייר
הצהוב שנתת לי, רצית שאני אכתוב לך מה אני מרגיש, אני מצטער
שלא עשיתי את זה עד עכשיו.
אני חושב עליך ורואה אותך יושבת וקוראת את הרומנים הארוכים
שישבת וקראת בלי להפסיק עד שסיימת אותם ואז היית מספרת לי על
סיפורי האהבה המסובכים שקסמו לך כל כך וריגשו אותך עד דמעות,
אמרת שאת רוצה שנהיה כמו בספרים, את זוכרת את זה?
אמרתי לך שהספרים זה לא המציאות, בספרים הכל מושלם ובחיים לא,
יש מריבות, יש קשיים אבל נשבענו להתגבר עליהם?
איפה ההבטחה הזאת עכשיו כשאת כל כך רחוק ממני? למה עזבת אותי
ככה? השארת אותי קבור בתוך הספרים שלך שאהבת כל כך, אם רק היית
לוקחת אותם איתך הכל היה יותר קל.
אני יודע שלא הייתי בסדר, את כזאת מתוקה.
פשוט יש דברים שאת לא מדברת איתי עליהם וזה משגע אותי, אני
מבין שיש דברים שאת רוצה לשמור לעצמך אבל תדברי איתי חמודה,
אני מרגיש שאת משאירה אותי בחוץ, שאת לא סומכת עלי.
אני לא מאשים אותך, אני מאשים את עצמי, לחצתי עליך יותר מידי.
הלוואי שיכולנו לשבת עוד פעם בדירה שלך, רק שנינו, מחובקים,
מדברים כל הלילה.
אני זוכר איך הצלחתי להצחיק אותך וכל פעם כזאת היתה ניצחון קטן
בשבילי, הצלחתי להצחיק נסיכה קטנה, הנסיכה שלי.
אז מה? אז אנחנו לא מושלמים, אף זוג לא מושלם אבל נראה לי
שהיינו די קרובים להיות מושלמים, לפחות כשהיינו ביחד.
תחזרי.
אני לא מבין למה אני לא מפסיק לבכות, מאז שאת לא פה אני רק
בוכה, את זוכרת שאמרת לי שאני לא מראה לך את הרגשות שלי מספיק?
אז הנה, אני בוכה עלייך ולא יכול להפסיק.
אני אוהב אותך, תגידי שתחזרי, רק תגידי שתחזרי אלי.
אני מרגיש מטופש, להגיד לך מה אני חושב בדרך הזאת, אבל אין דרך
אחרת.
היינו אמורים לעבור לגור ביחד, כבר קניתי טבעת אבל חיכיתי לרגע
המתאים לתת לך אותה, אני יודע שזה חשוב לך שזה יהיה רגע
מיוחד.
עכשיו את כבר רחוקה מידי ממני.
איך הצלחתי להרגיז אותך ככה? אני כל כך מצטער.
כעסת עלי כל כך, יצאת מדלת הדירה שלי ורצת ישר לכביש. המכונית
לא הספיקה לעצור.
ואת... את רק שכבת שם בפרצוף כועס אבל כל כך מתוק, פרצוף
שאהבתי כל כך.
ישבתי איתך כל הלילה אבל את לא קמת, ישבתי עד ששמעתי את הצפצוף
המחריד הזה של המכונות, אלה שאומרות לי שהלכת רחוק כל כך ממני
ואני לא יכול להגיע אליך.
סליחה.
נתתי לך נשיקה אחרונה ומתוקה יותר מתמיד.
עכשיו, אני מניח את השורות האלו על השם שלך, אור גור, שכתוב
באותיות שחורות וברורות על השיש הקר, יודע שאני לא יכול לקום
ולעזוב אותך כאן לבד.
אני מפחד שקר לך ועצוב לך פה לבד.
אני מסתכל על הדם שיוצר מגופי, מניח את הסכין בצד ויודע
שבקרוב, בקרוב מאוד אני אוכל לחבק אותך שוב.