כשהיא באה בפעם הראשונה, אני זוכר בבהירות, איך התיישבה ממש על
קצה הכיסא, מביטה סביבה בחשש וחוסר אונים, מתכרבלת, כאילו מנסה
לצמצם את עצמה... אני כמעט לא מאמין לעצמי כשאני אומר את זה.

פיניתי לה מעט מקום והיא לאט לאט מלאה אותו בעצמה, ומבלי ששמתי
לב המשיכה והתפשטה בחדר: כשהייתי פותח את הארון, החזיות שלה
היו מתמוטטות עלי; היא מילאה אפילו את הזיכרון של המחשב שלי,
ובתוך הבלגן שלה הבלגן שלי הלך לאיבוד. כמו סרטן היא ישבה
במרכז החדר ושלחה גרורות לכל חלקה טובה וכל פינה נסתרת.
הבטתי בה נמתחת ומתפשטת בחדר, וצמצמתי את עצמי יותר ויותר,
מרגיש כל כך ונורא בחלל הדחוס בה. ואז, היא הייתה שולחת לי
חיוך מתוק שהיה משכיח ממני את הכל, ובשמחה המשכתי לצמצם את
עצמי...

ואז התחלתי לפחד. אולי היא תגיע גם לתוכי? הרגשתי את הצל שלה
נוגע בי, מטפס על זרועי, ומיהרתי להתנער ממנו, חרד, שמא כך היא
תחדור לתוכי, תפלוש אל ה"אני" שלי ולא תותיר ממני דבר...

הוא הכניס אותי הביתה, למרות שניסיתי למנוע בעדו, כי הוא נראה
לי מתוק כל כך, שממש ריחמתי עליו. אבל הטיפשון, חשב שאני סתם
משחקת אותה קשה להשגה, וברוב טיפשותו פינה לי כל כך הרבה מקום
בחייו שתחילה אפילו הרגשתי נוח בו.

פעם כשבקשה ממני משהו ולא הזדרזתי להיענות לה, היא עשתה את
מבוקשה בעצמה. הערתי על כך, שמסתבר שעזרתי הייתה לא עד כדי כך
חיונית. היא הביטה בי נבגדת, ולבסוף כאילו נתרצתה, חייכה
במתיקות הכובשת שלה והסבירה:
"נשים אינן זקוקות לגברים כלל. נשים חלשות, חולניות נסיכות
שמחכות לאביר?! זה סתם בשביל לנצל אתכם. אפילו בשביל להוליד
ילד, אנחנו לא צריכות אתכם" וכשהבטתי בה בחוסר הבנה, חייכה
כאילו הייתי מטומטם והסבירה שוב. "מפצלים את הביצית הנשית
והופכים אותה לתא זרע. מה, אתה לא קורא 'הארץ'?"

הוא שלי. כבשתי אותו. זה כבר מתחיל לאבד את הטעם, מרוב שעמום.
חשבתי שיהיה קצת אקשן, אבל הוא כל כך טיפשון ומתוק... כן, הוא
אפילו מצליח לעורר אצלי רחמים. חשבתי לרענן את הרוח
במפרשים...

יום אחד כשחזרתי מהקניות שלה, הדלת נפתחה בקלות מפתיעה (כבר
מזמן היא התפשטה עד כדי כך שחסמה את הדלת, וקשה היה לפתוח
אותה). כשנכנסתי ראיתי אותה - כדור שחור ומכווץ, כמו ביום שבו
באה לראשונה, יושבת על ערמת מזוודות.
"מה קורה?" שאלתי, אך היא לא ענתה, רק השפילה את עיניה וראיתי
נטיב של דמעה, בוהק לאורך לחייה. ניגשתי אליה והיא הסתובבה
אלי.
"אני עוזבת" לחשה, עמדתי מעליה ועדיין לא הבנתי. ואחרי דקת
דומיה שכזאת, היא קמה ולקחה את חפציה. חיבקתי אותה, בכיתי,
בקשתי שתישאר, היא בכתה קצת, והרגיעה אותי.
"אני לא יכולה מתוק. אני כל כך רעה אליך. אני פשוט כל כך
אגוצנטרית, כל כך אנוכית..."
"אבל אני אוהב אותך!" בכיתי בזרועותיה "אני הורסת אותך" לחשה
לי "לא נכון, אני אוהב אותך" התייפחתי.

בסוף הטיפשון השאיר אותי. כשהוא נכנס לחדר ובהה בי כמו אהבל,
לרגע ממש נבהלתי שהוא באמת ייתן לי ללכת. אבל אחרי רגע הבנתי
שהכל בסדר, ואכן, הוא השתטח לפני ובכה והתחנן.
הסברתי לו שאני הורסת לו את החיים, שאני אנוכית, והוא רק חזר
על המנטרה שלו "אני אוהב אותך". זה באמת היה שעשוע ראוי לשמו.
כמובן שהוא השאיר אותי ופינה בשבילי את הפינות הנסתרות ביותר
בסביבתו. ואני שלחתי לשם את זרועותיי הארוכות, עד שלא נותר עוד
מקום שלא תפסתי... חוץ מלבו.
כן, אחרי הכל לא הייתי ממש בטוחה שבאמת כבשתי את ליבו.

אחרי הלילה הנוראי ההוא, שבו רצתה לעזוב, באה תקופה יפה של
שקט. התכרבלתי לי בפינה חשוכה ואפלולית, וצילה נמתח לאורך כל
החדר, ולפף את גופי בזרועותיו הארוכות, כאילו היא מחפשת משהו.
ואז זה התחיל שוב.
הייתי מוצא אותה אורזת, או מאיימת בכך שתעזוב. ואני בכיתי,
והתחננתי והיא נשארה, והתפשטה וזחלה לתוך גופי לאכול את
פנימתי.

מסכן, אהבתו אלי כילתה אותו לגמרי. הבטתי בו וצחקתי בלבי, כי
למחרת הוא היה אמור להיות שלי לנצח, כי הגיע הזמן לבדיקה
האחרונה, שתותיר אותו כולו בתוכי.
חבל, היה נחמד פה, עכשיו, גדולה וחזקה יותר, עם כוחות מחודשים
אצטרך ללכת לחפש גבר אחר...

בדרך הביתה ראיתי צעירה יפיפייה ודברנו, וצחקנו והיה מזה נחמד.
והיא הייתה כזאת, כאילו מתוקה. ובאנו להחליף טלפונים ואז אמרתי
לה שאני תפוס. והיא אמרה שזה בסדר. והיא תמצא אותי כשאתפנה.
מתוקה כזאת. חבל על הזמן.

הוא עלה הביתה, והרגשתי את הריח שלו מהול בריח של משהי אחרת,
כעת, הבדיקה שלי בלתי נמנעת. ישבתי בכיתי כשהוא נכנס, והוא
ניסה לנחם אותי אבל לא טוב מידי, על כן המשכתי לבכות, ושרטטי
את גופי כדי להסב את תשומת ליבו. והוא רק מידי פעם שאל אותי
האם אני רוצה להסביר מה עובר עלי, והיה עסוק בלנקות את החדר.
ניסיתי את תכסיס ה"אני כל כך רעה אליך", והוא ענה "את אכזרית,
אבל אני אוהב אותך" והמשיך במלאכתו. ואז עברתי ל"אני רוצה
להרוג את עצמי" והוא הביט בי דקה ארוכה ולבסוף אמר "את יותר
מדי אוהבת את עצמך". ואז ידעתי שהוא שבוי על ידי מישהי אחרת.
לקחתי את הדברים שלי ויצאתי. הוא לא רץ אחרי כמו בשלוש הפעמים
הקודמות, לא קרא לי אפילו. התיישבתי בסוף המדרגות. גוש קטן
שחור ומצומק, חסר כל, חסר גב. בכיתי בכי תמרורים, בכי אמית,
בכי שנובע מהחזה, כואב בבטן, עולה לגרון, ומתפוצץ באף ולבסוף
שורף את הלחיים...
ואז כאילו עולמי לא חרב עלי כבר, ראיתי אותה, זיהיתי אותה לפי
הבושם. היא עברה לידי ולא התייחסה אלי (הייתי קטנה ומצומקת
מידי), היא עלתה למעלה, ידעתי שהיא הולכת אליו.

כמה גבר יכול לבכות על אישה? היא עזבה, והרגשתי ריקנות. החלל
שתפסה ועכשיו פינתה, לא הביא לי תחושת הקלה אלא הרגשת עיזבון.
ישבתי מביט סביבי, והרגשתי ריקנות גם בלבי. ואז, שמעתי דפיקה
קלה ומתביישת בדלת. קמתי וראיתי את הבחורה החדשה שפגשתי היום.
היא חייכה חיוך ביישני, ופיניתי לה דרך. הבטתי בה מאוהב והצעתי
לה את הכיסא שלי. היא השפילה את מבטה בענווה והתיישבה על קצה
הכסא.