הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.
12/02/2002
חדרה של אינה. אני נשכב על הרצפה, מביט באינה. "זו האישה
שביקשת כל חייך." אני חושב לעצמי, בעוד היא מספרת לי, על
החברים שלה בבית הספר, הציונים, הבריחות משיעורים וכל השאר.
אבל משהו בה אחר היום. היא נראית יותר לבבית. אני לא מבין למה
היא לא מפסיקה ללטף את שערי. אני לא מבין למה היא נותנת לפניה
לחלוף קרוב לפני כל כך הרבה פעמים. אני לא מבין למה אני משותק.
למה אני לא לוקח אותה באותה השניה.
לפתע היא חולפת קרוב מדי. שפתי נפגשות בשפתיה, וזרם חשמלי עובר
בגבי. אני נרתע בבהלה אחורה. אינה מתעשתת. "אני רוצה שתספר לי
סיפור", היא מבקשת. אני שולף מהמדף את "האלכימאי", ומתחיל לספר
לה על אדם שהלך בעקבות גורלו, אל המדבר.
ואני תקוע כאן. מת מצמא, כשהדקלים נראים באופק.
פקחתי את עיני. הבטתי בחדר בו אני נמצא, וגיליתי כי אני עדיין
בחדרה של אינה. אבל במיטה ליידי, שכבה עתה. קמתי מהמיטה, להביט
בעתה.
פניה היו מכוערות ומרושעות. אבל הגוף שלה זרח באדום. רציתי
לגזור את גופה, בין רגליה. לתקוע את כולי אל תוכה. משהו כבר
מנע ממני לתהות מהיכן באה המחשבה. אין זמן לחרטות - זה או שאני
פועל או שאני מאבד אותה.
הושטתי יד לגעת בה, אבל פתאום רוח אדירה הדפה את ידי לאחור. זה
שוב חדרי. וידי נדחפת כנגד החלון המשקיף לשדות.
באותו היום, בו חלף הזרם בגופי, כבר התגברתי על הכאב, ונשקתי
לאינה. והיא העניקה לי אושר, וחיים חדשים, והכל למעט את
בתוליה. לעיתים אני חושב שהייתי יכול לקחת את בתוליה, אבל
איחרתי את המועד, ומוטב לא לחשוב על כך יותר מדי. עכשיו, עלי
להתרכז בעתה, שגם אותה אני הולך ומאבד. התחלתי לנוע בחדרי,
ולחשוב על הגאולה העתידית, ביום בו כמו האלכימאי, אלך בעקבות
גורלי.
"איזה שטויות אני מדבר", חלפה מחשבה בראשי. אלוהים אדירים,
האלכימאי היה אחד עם היקום כולו. אני אפילו לא אחד עם עצמי.
איזה דבר מת בתוך נפשי, מצליח לגבור על החלק החי. מצליח לדחוק
אותי לרצון לזרוק את עצמי ממגדל כמה שיותר גבוה. היה נדמה לי
שגברתי עליו באותו הערב שויתרתי על ההתאבדות. אבל דומה כי יש
משהו שאני לא מבין בסוד החזרה לחיים. דומה כי יש שיעור שעלי
ללמוד קודם לכן.
אני לא אלכימאי. אינני חווה את האהבה המשפרת את נשמת העולם.
אני חווה את הדבר היחיד שיכול לקחת את הזהב, ולהשיב אותו על
העופרת. ואני, דומה, נושא את העופרת בליבי, והיא הולכת ומשתלטת
על הזהב. פניתי אל המקלחת, לשטוף את הכעס, מטה אל תוך הביוב.
היה זה יום שבת, ועודד היה במושב. עדי נסעה לסוף-שבוע בדרום.
הטלפון שבישר לי שהוא בא, העיר אותי סופית. "אבל אל תציק לי
ללכת לשדות", ביקשתי. "אין לי כוח לריב אתך שוב".
כניסתו של עודד, לוותה בריח חריף של הקפה השחור, שהתבשל לאיטו
על הכיריים.
"אי, אני אוהב אותך כשאתה מפנק אותי", חייך אלי עודד.
"למה", שאלתי, תוך המתקתו של המשקה השחור הרותח, "אתה לא אוהב
אותי כשאני לא מפנק אותך?"
"לא. בשביל זה יש לי את עדי"
לגמתי מן המקשה המריר מתוק, וחייכתי אליו.
"אלה מתחתנת", הוא סיפר לי. המילים העבירו בי זרם חד, וגרמו לי
להשתנק קלות, אבל המשכתי לחייך. "אני יודע. היא לקחה אותי טרמפ
לא מזמן. אתה יודע, כשהיא סיפרה לי את זה, הבנתי שהתגברתי עליה
לחלוטין."
עודד חייך אלי. "אני שמח." אני לא חושב שהוא האמין לי, אבל
לפחות הוא לא השוויץ, שהוא רואה דרכי, כפי שאינה הייתה עושה.
"אז מה קורה עם המחקר הקטן שלך? לאן הוא מתקדם בלי האגודה
שלך?" שאל לפתע
"לשום מקום. אני ממש לא יודע מה לעשות."
"אתה זוכר מה קובי אמר לנו. אם אתה לא מוצא תשובה בשום מקום -
חפש באינטרנט."
צחקתי. "באינטרנט. איפה אני אחפש? אמריקה מוסט וונטד?"
"שמע, יכול להיות. בסוף עוד יסתבר לך שבזמן שאתה ישן, אתה
אוסמה בין לאדן."
מזגתי כוס קפה נוספת. עודד הביט בקפה נשפך אל הכוס, ושתק.
"יאיר". אמר לבסוף. "נניח והיית רוצה להתחבא מעצמך. מה היית
עושה? לאן היית הולך?"
יש הגיון בקו המחשבה שלו.
"הייתי שם את עצמי מתחת לשולחן", עניתי. "או באיזה מקום אחר
שאני אף פעם לא מחפש בו." עניתי.
"אתה כבר חיפשת מתחת לשולחן. אני מדבר על מקום, שבחיים לא תלך
לחפש בו."
"מקום שאני לא אחפש בו? מה זה יכול להיות?" עניתי לו.
"צודק, אין מקום כזה. אני סתם מקשקש". הוא ענה, והמשיך לשתות
את הקפה.
שמש צהריים חורפית, חיממה את עורפינו, בעוד פינג'אן הקפה
מתרוקן, ואנו מרכלים על המכללה, הקפה והפחדים שעוד אנו נכונים
לעבור.
כשעודד הלך, ניגשתי אל החלון. צפיתי בו עד השקיעה, מהרהר בנוף
הרחוק. לא רחוק במרחב. רחוק בזמן. פעם אני הלכתי בשדות האלה,
ללא פחד. פעם הם היו הבית השני שלי. עכשיו, אין לי עוד בית שם.
אינני יודע אם יש לי בית כאן. אולי רק בית קברות לזיכרונות
מודחקים.
"שלום לך. אני יודע איפה אתה מסתתר." לחשתי לעצמי. השדות נראו
לי כמו חומה בצורה, ועתה הבנתי איזה דרקון שחור מסתתר מאחוריה.
דומה כי אין מנוס. אני אצטרך לעמוד בפניהם. אבל הם מבצעים בי
כרצונם, ומרחיקים אותי מהם. אני עכשיו רואה זאת ברור ונוצץ מול
השמש השוקעת. |