"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ,כשעיניו מזוגגות
וכף רגלו מונחת מבעוד מועד על כוס פלסטיק עטופה נייר צלופן,
מהסוג שמקבלים כדי לעטוף כוסות שנקנו כמתנה לדודה שמתארחים
אצלה לסעודת חג.
"אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני", "ועכשיו  דרוך על הכוס" ביקש
הרב ביובש מציץ בשעונו, יש לו גם את משפ' כהן ומשפ' לבקוביץ
להספיק עוד היום, ועוד לפני שהספיק הרב לאמר : "אתה רשאי לנשק
את הכלה" אחזה הכלה בשתי ידיה את פניו, ונשקה לו נשיקה קטנה,
עם קצות השפתיים, כמו חששה שמא ימרח השפתון, נשיקה זו היתה
יריית פתיחה להילולים ולסלסולים של אם החתן ואחיותיה. היו אלו
סלסולי "לולולולו." מסורתיים שנשמעו בכל אירוע שמחה משפחתי. אך
משהו בסלסולים האלה היה שונה מסלסולים שנשמעו דרך אותם פיות
באירועים קודמים. משהו בסלסולים האלה היה קטוע , חנוק מדמעות,
שטפטפו פנימה כמו חוששות לצאת, כדי לא לקלקל, לא להראות.
"זה רגע שחיכינו לו מאז היום השחור ההוא" לחששו ביניהם קרובים
בין ביס לביס "מי היה מאמין שרמי יתחתן,  ושרית, איזה אומץ יש
לה"

על הספה השחורה העשויה דמוי עור, שנקנתה ע"י ההורים של הכלה
כמתנה לחתונה ושלמרות גילה הצעיר פה ושם נבקעו בה סדקים קטנים
,המאיימים להפוך לחורים, שכוב רמי רגליו על ההדום, אלבום
החתונה בידיו, ומלטף באצבעותיו תמונה אחר תמונה וחיוך עצוב
מרוח על פניו, הוא יודע איזו תמונה נמצאת אחרי איזה תמונה
ובאיזה עמוד גם כשעיניו עצומות. בכל פעם שרע לו, וקצת בודד,
הוא מעלעל באלבום, עוצם עיניים וכמו דרך מנהרת זמן חוזר לאותו
ערב קסום, ערב שהפך ללילה מאושר, לילה שרמי נאחז בו ולא מוכן
לקבל את פני הזריחה, קרני שמש ראשונים הם אויביו, הוא עוצם
עיניו, הרי הכי חשוך לפני עלות השחר, ובחושך המוחלט הזה חם
ונעים.
כמו אז כשהיה ילד ובלילות הקיץ כל הילדים יצאו למסיבות שנתנו
מענה לשאלות הורמונליות שעלו במקביל לכל מיני איברים שצצו להם
מתוך הגוף. רמי רכב על האופניים לים וקצת אחרי חצות היה מתפשט
נכנס למים, שהיו חמים ומלטפים, ולא היה יוצא. מאחר והיו מדי
פעם זוגות אוהבים שטיילו על החוף, רמי פחד לצאת שמא מישהו יראה
את גופו בפרופיל, וכך שעות היה מבלה במים מחכה שהחושך יתחזק.
שכוב בסלון נים לא נים, כשמידי פעם שלוותו מופרת ע"י קולות
רחש שבוקעים דרך דלת חדר השינה קולות נשימותיה של שרית.
עד שגם לרחש הלחישות מוחו התרגל נרדם רמי ושם בחלומו, רחוב
סואן שעת לילה, השמים שחורים ללא כוכבים אך לכל אורכו של
הרחוב, עמודי זרקורים, המאירים באור לבן במיוחד כל פינה ברחוב
ועל המדרכות בשני צדי הרחוב המון רב של נשים לבושות שמלות
לבנות והינומות עבות על פניהן, מהלכות כרוחות רפאים. ובמרכז
הרחוב עומדת מכונית קטנה שאף צבע גלגליה ושמשותיה לבן, ואז כמו
בכל פעם שהחלום הזה מבקר, ברגע שהמכונית מתפוצצת לרסיסים
וצובעת הכל בשחור הוא מתעורר.
עיניו נפקחות והוא שומע שניים שלושה צעדים ליד דלת הכניסה הוא
מיד עוצם את עיניו, עושה עצמו ישן, הדלת נפתחת לאט לאט, דיאלוג
מלוחשש של מספר שניות, והדלת נסגרת.  פסיעות, על קצות האצבעות
בכיוונו,  וידה של שרית על כתפו, מטלטלת ,"קום לישון במיטה"
וכשהיא שמה פעמיה לכיוון חדר השינה ,הניח רמי את אלבום התמונות
,ותר אחרי מקל הנחיה שמונח על הרצפה ליד הכורסה, לאט ובשקט,
הגיע למיטה, התיישב, חלץ את נעלי הבית, קיפל את המקל, הניחו על
השידה "לילה טוב שרית" קרא לעבר האמבטיה, אך שרית לא שמעה, היא
התקלחה, שוטפת את גופה המיוזע.