1. שייכות
הכל מלוכלך כל כך, רחובי ויומיומי, שאני מרגישה כמעט שייכת.
נדמה כאילו אגיע למקום כלשהו, למטרה, ולא אמשיך לשוטט
ברחובות.
כל אדם נראה מוכר, ומקרוב הוא לא.
ואני, גם אני כאן, הולכת ברחובות ומביטה סביבי, מרגישה שייכת
לאנונימיות, לתל-אביב. לטרנדים המתחלפים, להומלסים בפינת
הרחוב, לכולם אני שייכת.
ולא במקרה החמצתי.
4.
נוף
הנוף שלי הוא העירוני המלוכלך הזה, שהשמש קופחת על גבו, הזעה
נוטפת על בכיו, הגלות נושמת לחופו, לכל אורכו, מצד מערב.
האוירה התל-אביבית הזו שאין לה התחלה. כלומר יש, אפילו לא כל
כך מזמן, סבתא היתה אז כמעט אישה.
והעיר הזו שטופת שמש, נקייה מאוירת קדושה, גדושה בשגרה סוחפת,
ביומיום, בתחושה ששום דבר גדול לא יכול להשתנות כל עוד הים
ממערבנו, ביטחון מזויף, שהרי בעברית למערב קוראים ים.
ועדיין בתוך הארץ הזו, אז בכל זאת מתוח, כולם חדשים, או
מנושלים, החגורה קצת לוחצת, הדוגמנים מאופרים, יוצאים למסלול
הערב, זקנים עושים ג'וגינג, עובדים זרים ממהרים לעבודה. ואני
מרגיש, אני מרגישה, כאילו דווקא היום העיר עומדת לטוס ולהתקרב
עוד יותר לעבר השמש, ועוד מכונית אחרונה מחליקה על הכביש
בשדרה.
