מוקדש לטאפירו ולמכתבי המגירה שלה. תודה שאת מבינה אותי כל
כך.
את שוכבת קשה. המיטה חורקת תחתייך. העץ הזקן שממנו עשויה המיטה
וממנו
גם את עשויה נרטב ביותר מדי דמעות ומתחיל להתפורר.
"עזוב אותי". - "אף פעם".
מלאה ברחמים העצמיים שלך ואני כל כך שונא את זה. כל כך שונא את
זה כי
זה מזכיר לי את עצמי-שוכב על מיטה ישנה ומתפוררת-קשה.
שוב אומרת את כל מה שאני רוצה לצעוק חזק שכולם ישמעו, אבל גם
ללחוש כדי
שאף אחד לא ישמע. "אני לבד". -"לא את לא" "אתה לא נחשב".
-"למה לא".
"ככה"...
חומקת לי מהידיים יותר מדי מהר, בלי שאף אחד מאיתנו רוצה.
שוב הולכת לדפוק את הראש בקיר-"תדפקי אותו חזק יותר".
רואה את עצמה במראה שבורה כמו בסרטים ונמאס לך לרחם על עצמך
ולכתוב מספרים
על לוח שבכלל אין לו שום משמעות בחיים.
"תפסיק כבר!"
פוחדת שיפגעו בך שוב. מפחדת שהאיש השחור עם האף המחודד יבוא
שוב עם הפטיש הגדול
וישבור לך את הלב, ובדרך גם את כל העצמות.
"אני הולכת". -"למה?" "עוד לא דיממתי היום". -"תדממי. בשקט,
כדי שלא תפריעי לשכנים". |