שלי פגשה את החייל שלה רק פעם אחת, אתמול, אבל היא מצאה את
עצמה חושבת עליו יותר ויותר.
'מה היה בו בכלל?' שאלה שלי את עצמה שוב ושוב כשדמותו חזרה
לפקוד את מוחה בשיעור אנגלית האחרון של יום שישי, יום אחרי
הפגישה עם החייל, היא ניסתה להעלותו את דמותו מול עיניה ללא
הצלחה, 'איך הוא נראה בכלל?' תהתה שלי, 'מוזר שאני לא
זוכרת...'
שלי והחייל שלה נפגשו במהלך סיור כיתתי, הוא היה המדריך. הוא
אפילו לא הדריך את הקבוצה שלה, אבל הוא והמדריך של הקבוצה שלה
הלכו ביחד, ושלי מצאה את עצמה שקועה בשיחה עם החייל שלה, למרות
שכל השאר העדיפו לשוחח עם החייל השני, שסיפר בדיחות ועורר הדי
צחוק מסביבו. 'גם הוא היה נחמד' העיר קול קטן בראשה ,'אז למה
את חושבת רק על השני?' היא הרימה את מבטה מהדף עליו שירבטה
ציורים במסיח, הוא היה מכוסה בשמו של החייל שלה- מעוטר בלבבות
קטנים. השם שלו- זה כל מה ששלי ידעה עליו, ושהוא היה מבוגר
ממנה בשש שנים, אבל לה זה לא הפריע, היא אהבה אותם מבוגרים.
'שלי- אולי תחזרי למציאות?' קולה של המורה החזיר את שלי
לשיעור, כל הכיתה כבר יצאה ורק היא ישבה ובהתה בחלל הריק. היא
חייכה במבוכה, מיהרה לאסוף את הספרים לתיק וזרקה את הנייר
המקושקש לפח בדרכה החוצה. 'הכל בסדר שלי?' המורה השיגה אותה
ועכשיו צעדה לידה במסדרון 'בדר"כ את הראשונה לצאת מהכיתה,
והיום בקושי היית מחוברת לשיעור...' היא חייכה והמתינה לתשובה.
'הכל בסדר, סתם לא הייתי מרוכזת כנראה, טוב אני ממהרת, ביי'
שלי האיצה את צעדיה, מותירה את המורה לעמוד לבדה במסדרון.
שלי צעדה הביתה, מחשבותיה עדיין בחייל ההוא שלה. 'כנראה זה היה
כי הוא הזכיר לי אותו, הם באמת היו דומים, לא?' הכוונה הייתה
לזמר שלה, עליו היא חלמה בשיעורים לפני שהגיע החייל שלה. אבל
החייל היה הרבה יותר קרוב, ויותר צעיר, אבל לא מושג בדיוק
באותו צורה.
'נו באמת' מילמלה שלי כשכמעט נתקלה בעמוד חשמל בדרך, 'איפה
הראש לך?' אבל היא ידעה את התשובה. הכל היה סביב החייל שלה
עכשיו. הכל.
'מעניין אם יש לו חברה' היא שאלה את עצמה ומייד ענתה 'לא, אין
סיכוי, בנות לא אוהבות את הטיפוס הזה בדר"כ' אבל המחשבה הישנה
שבה וניקרה בראשה 'את אוהבת את הטיפוס הזה, למה שאחרות לא?'
היה לה בוחן במתמטיקה ביום ראשון, אבל שלי לא הצליחה להתרכז
בתרגילים שמולה, מחשבותיה נודדות לגבעה מאובקת בה נפגשו
שפתותיהם לראשונה, רק אתמול, אבל הייתה לה הרגשה שחלפו מאז
יובלות. נסתרים מעיניהם של שאר התלמידים, היא רכן לעברה, שפתיו
הסדוקות מצאו את שפתיה לרגע קצר, מחשמל, ואז הוא פנה והלך. היא
הביטה אז, על הגבעה ההיא, על גבו המתרחק.
שלי כיבתה את השעון המעורר, 'יום ראשון בבוקר' היא חשבה
בעגמומיות, 'כבר שלושה ימים'. היא שלפה מהארון חולצה בצבע
חאקי, לרגע אחד היא יכלה לשמוע את קולו מתנגן בראשה 'יש מהגבעה
הזאת נוף משגע, רוצה לעלות?' לרגע אחד היא ראתה את פניו,
צרובות מהשמש, משקפיו נוצצות לאורה, עגלי זעה נוצצים על מצחו.
הרגע הקסום שב להתקיים לשניה קלה עד שקולה של אמה קטע אותו
'שלי! אם לא תמהרי את תאחרי לשעה ראשונה! זוזי!'. שלי משכה את
החולצה מעל לראשה והעלתה על גופה זוג מכנסיים מרושלות למראה.
דקה מאוחר יותר היא כבר שירכה דרכה לעבר המקלחת, אוחזת בידה
זוג נעלי התעמלות מהוהות.
'שלושה אנשים נהרגו בסוף השבוע כשהמכונית בהם נסעו איבדה שליטה
והתהפכה, בין ההרוגים היה טרמפיסט, חייל שנאסף והיה בדרכו
לביתו בקיבוץ סמוך. הלוויתם של ההרוגים תערך...' קולו
המונוטוני של הקריין נחלש מבעד לזרם המים, שעה ששלי שטפה את
פניה וציחצחה את שיניה במהירות. במטבח כבר חיכו לה ספל תה ולחם
קלוי, מרוח בחמאה.
שלי נטלה את העיתון, שם זעקה הכותרת 'שלושה הרוגים בתאונת
דרכים ביום שישי האחרון". שלי החלה לקרוא כשפיסת הטוסט שהייתה
בפיה נתקעה בגרונה, ודמעות נצצו בעיניה. מעמוד העיתון ניבטו
אליה פניו צרובות השמש של החייל שלה, שפתיו הסדוקות חייכו אליה
חיוך רחב.