מר חיים עזיז התעורר אחרי שחמש פעמים
לחץ על כפתור ה"תן לי עוד חמש דקות בחיית ראבאק" של השעון
מעורר שלו
הוא קם וכהרגלו הכין את הקפה הכי טורקי שיכל למצוא בארונות
המטבח שלו
לאחר שקיבל כמות קפאין שהייתה מעירה דב באמצא ינואר
התחיל להתלבש,הוא חיטט בארון בצורה יסודית יותר מאשר הוא חיטט
באפו כל בוקר ברמזור
של ארלוזרוב פינת דרך נמיר
הוא הרגיש שהוא חייב להתלבש היום יפה יותר מיום חתונתו
לעזיזה,אישתו האהובה
לא היה לו מושג למה,אבל הוא פשוט הרגיש ככה
מן חוש שישי ושביעי יחד
הוא הוציא את הבלייזר שלו
הבלייזר היה מאובק ועדיין בעטיפת הניילון כפי שנקנה לפני 12
שנה
הוא ניקה אותו במשך 20 דקות
לא היה אכפת לו לאחר לעבודה,מילא הוא לא יכל לסבול יותר את
המקום הזה
אחרי הכל,לא כל יום זה היום שבו אתה נדרס למוות על ידי משאית
במרכז תל אביב
הוא חלם על זה בלילה,הוא ראה בחלומו את הרופאים מכריזים על
מותו מלמעלה
הוא לבש את החליפה,נישק את עזיזה שעדיין ישנה לשלום,ליטף את
ג'ורג' הכלב שלו,ויצא אל מותו
כשיצא את ביתו,הביט סביב וראה את כל האנשים מתנהגים כרגיל
היה לו מוזר שכולם מתנהגים כאילו זה סתם עוד יום,אחרי הכל,זה
היום שבו הוא הולך למות
לפתע הבין,שלא משנה מה יעשה, העולם ימשיך בשלו וחוץ מעזיזה
וג'ורג' איש לא יהיה עצוב ממותו
בדרך למכוניתו,שהוחנתה רחוק מתמיד באותו יום,עצר והביט באותם
דברים קטנים שמעולם לא העריך קודם לכן
הוא ליטף את העלים שנהג לתלוש ולשחק איתם באצבעותיו
הוא הלך לגן השעשועים שנהג לשחק בו בילדותו
התיישב על הנדנדה הישנה והתנדנד במשך 40 דקות
במשך ה40 דקות האלה שחלפו
חשב על כל חייו,הלוך וחזור ושוב הלוך
פתאום הוא הבין שהוא מוכן ומזומן למוות יותר מאשר אי פעם
יהיה,הוא היה כל כך שלם,
כל כך מאושר עם עצמו ועם מה שהשיג בשתי ידיו העייפות
ואז התחיל לבכות
אפילו שהיה שלם עם מותו הקרב,חשב על עזיזה וג'ורג' שהיה היחיד
בשבילהם בעולם
והם היו היחידים בשבילו
הוא חשב על כל השנים שהיה עם עזיזה
ואיך עכשיו,אחרי שעבד כל כך קשה כל חייו,הכל הסתדר לטובה,דווקא
עכשיו הוא צריך למות
ואז נזכר בדיברי אביו המנוח
"המוות יתפוס אותך,גם אם תהיה מוכן אליו ותסתגר בתוך
כלוב,המוות יתפוס אותך כשיגיע יומך,אל תנסה לעצור בעדו
כך הוא רק ימשך יותר זמן"
והחליט שלמרות הכל,הוא ילך לעבודה וימשיך את חייו כרגיל
עד הסוף שאין שני לו
הוא קם מהנדנדה הישנה והלך למכוניתו, בעודו בוכה את הבכי הכי
אמיתי שבכה מזה כמעט 30 שנה
כשהגיע למכונית וראה את הדו"ח על השמשה,חייך חיוך של 140 שקל
לפחות
140 שקל היה כתוב על הנייר המקומט "משטרת ישראל" חתום למטה
הוא תפס את הדו"ח וניגב את הדמעות איתו
"140 שקל לא יהרגו אותי",הוא חשב לעצמו
הוא התיישב במכונית,התניע את המנוע והפעיל את המגבים
בשביל לנקות את הגשם שהצטבר חלונו במשך הלילה
כשהפעיל את הרדיו,החליט לשים גלגל"צ ולא רשת ב' כהרגלו,
הוא חשב שבמותו הוא לא צריך לשמוע חדשות,ואין כמו למות עם
מוסיקה,למרות שרק פעם בכמה זמן יש שיר טוב,אין לו כוח לחדשות
היום
הוא התחיל בנסיעתו,הנסיעה הייתה הנסיעה הרגועה ביותר שנסע אי
פעם
אפילו פעם אחת לא ציפצפו לו וכל הנהגים נתנו לו זכות
קדימה,אפילו נשים
והוא הגיע לעבודה מהר יותר משהגיע מעולם
והחנה את את הרכב בחניה ממש ממש מול הדלת הכניסה
כשיצא מהאוטו המבול שהיה בחוץ לא הפריע לו כלל,להפך,הוא הרים
את ראשו וניסה להחזיק את עיניו פתוחות כמה שיותר זמן אל מול
הגשם
זה משחק שהוא ואחיו הגדול נהגו לשחק בילדותם
הוא תמיד הפסיד,אך הפעם,הצליח לא למצמץ כמעט דקה שלמה,בעודו
מחפש את אחיו בין עננים,הבטיח לו שהיום יפגוש בו אחרי כמעט 30
שנה
כשנכנס למשרדים של החברה שבה עבד,המזכירה בפתח החמיאה לו על
הלבוש"מי מת שאתה מתלבש ככה?" היא שאלה
"היום בערב תדעי" הוא ענה לה והמשיך למשרדו
כשנכנס למשרד,חיכה לו הבוס שלו ואמר לו שזה בלתי נסבל האיחורים
האלה שלו כל הזמן
"זאת פעם אחרונה,אני מבטיח",ענה לו חיים,
"אתה בטוח" התעקש הבוס שלו
"בטח כמו המוות" ענה לו חיים
הבוס נבהל מתשובתו של חיים והלך משם
לחיים הייתה מלא עבודה באותו יום,והיו ניירות שהגיעו כמעט עד
התקרה על שולחנו
הוא לא טרח אפילו להביט בהם
הוא לקח את תמונתה של עזיזה שהייתה על השולחן וניקה אותה
הוא לקח את תמונתו של אחיו המנוח שגם היא נעלמה בין כל הניירות
שהיו על שולחנו
יצא את המשרד והלך לברר אם אפשר להפוך את התמונה לצבעונית
הוא הגיע לסטודיו לצילום והתברר לו שהדבר אפשרי ושהוא יחזור
לקחת אותה בסוף היום
הוא לא עבד כלל באותו יום
הוא רק היה עסוק בלסדר את משרדו כפי שתמיד רצה שיראה,דחף את כל
הניירות והמסמכים לארונות,שאב אבק מהשטיח,עוד לפני שהגיעה
המנקה
והזיז את השולחן אל מול החלון,הוא תמיד רצה שככה יראה משרדו
אבל תמיד הבוס שלו לא הסכים לו
כי לא יאה שכשמישהו נכנס למשרד הוא יראה את חיים יושב עם גבו
אליו
כשסיים את יום העבודה באפס מעשה
יצא ממשרדו והלך למכוניתו
כשהחל לנסוע ,הבין שהוא עדיין חי
הוא עבר בדרך לביתו אל מול משרד מכירות "על הים" היה השם של
משרד המכירות
הוא נזכר שעזיזה חלמה כל חייה על בית על הים והחליט להכנס
לבדוק על מה מדובר
כשנכנס למשרד,ישב שם איש מכירות בשנות ה20 לחייו שהזכיר לו את
אחיו בצורה מדהימה
בשניה הזאת הוא החליט שלא משנה כמה יעלה הבית,הוא חייב לקנות
כי מגיע לעזיזה,אחרי כל הסבל שעברה בגלל מחסור האמצעים
הכלכליים שסבלו ממנו כל חייהם
לאחר שקנה את הדירה,שעלתה בדיוק כמה שיכל להרשות לעצמו
יצא ממשרד המכירות ונזכר שהוא צריך לקחת את התמונה של
אחיו,שסופסוף קיבלה צבע
הוא הלך לסטודיו לצילום,עבר כבישים,חצה מדרכות ולא נדרס,הוא
חשב לעצמו
כנראה זה לא היום שלי בכל זאת
כשקיבל את התמונה,הרגיש כאילו אחיו כאן לידו שוב
חיוכו הצבעוני, נראה בדיוק כמו שזכר אותו
הוא תמיד היה עצוב בגלל שהתמונה בשחור לבן
זה נותן אופי מדכא לאחי,הוא היה אומר
כשיצא מהחנות,עבר כבישים,חצה מדרכות ולא נדרס אפילו פעם אחת
הוא כבר ידע שזה לא היום שלו בכל זאת
והיה די שמח בגלל זה
הוא ממש רצה לראות את פניה של עזיזה ברגע שתראה שקנה לה דירה
ממש על הים,ברחוב פרישמן
כשהגיע הביתה החנה את מכוניתו באותו מקום שחנה בו אתמול
בערב,לא היה לו אכפת לקבל דו"ח
לא כל יום אתה מגלה שלא תמות אחרי הכל
בדרך לביתו,עצר בגן השעשועים ,התיישב על הנדנדה וחשב כמה נפלא
לחיות,הוא שם לב שבונים מתקנים חדשים
וזה עשה אותו ממש מאושר
אחרי כמה דקות שישב על הנדנדה החליט לחזור לביתו
הוא החליט ללכת דקה שלמה בעיניים עצומות,כי זה הכי כיף,מצד אחד
אתה הולך לאינשהו,מצד שני אין לך מושג לאן
זאת תחושת חוסר מודעות נפלאה
כמעט כמו להביט בגשם מבלי למצמץ
כשפתח את עיניו,ראה מתקרבת אליו משאית בטון שתרמה את חלקה
בבניית המתקנים החדשים,הוא יכל להספיק לברוח,אך נזכר בדיברי
אביו
הוא החזיק טוב טוב את תמונתו הצבעונית של אחיו ואת החוזה על
הדירה החדשה שקנה לעזיזה
וחייך את החיוך הכי גדול שחייך אי פעם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.