"... רק שתדע שאתה לא היחיד שמבקש פה עבודה, אתה מבין? יש לי
עוד אלף כמוך! אלף כמוך שלא מפשלים! ולא רק שיש לי עוד אלף
כמוך, יש לי גם אלוהים על הראש! אני נכנס לשיחה איתו עכשיו!
מה? מה אתה רוצה שאני אגיד לו? שזה לא יקרה יותר? שאתה מלאך
מצויין?! נתתי לך יותר מידי הזדמנויות, ומה אתה מח..." ישבתי
מושפל ראש על כסא העץ הלבן, במשרד הדהוי. לא שלא היה לי מה
להגיד, היה לי הרבה מה להגיד, רק שלא רציתי שיחשוב שאני מתחצף
או מאשים אותו במשהו. האמת היא שדי חיבבתי את הבחור... הוא היה
טיפש, ללא ספק, אבל היה לו לב רחב... כבר כמה פעמים הציל אותי
מהמערכת שהייתה טיפשה ממנו בהרבה. אתה יושב בעולם למטה, מתפלל
שאלוהים יעזור לך לשלם כמה חשבונות בבנק, שישלח איזה מלאך
שיעזור לך לפתוח את העסק החדש, אתה לא מבין איך זה שהמלאכים
מגיעים לכולם ורק אליך לא. אח"כ אתה מת, מוצא עבודה בתור עוזר
מלאך ואתה מבין למה חיית כל חייך בחרא ואף מלאך לא נשלח אליך-
כי המערכת פה כל כך דפוקה! מלאכים בגרוש! 15 שנה אני עוזר
מלאך, תקוע בקבוצה של יפי הנפש, שצובעים את הכנפיים שלהם
בורוד. אמרו לי כשחיוך מזעזע מרוח על פרצופם: "פה תלמד את
העבודה כמו שצריך!" אז הסכמתי... הייתי צריך לנחש שכולם פה
ממין זכר... שאף אחד פה לא יודע מה זה בירה... שכולם רצים לספר
כל דבר לממונה עלינו? מזכיר לי את כתה ב' עם המחנכת צילה
שהייתה מחלקת מדבקיות למי שעשה הכי פחות מעשים רעים ביום...
"... במקום זה אני שולח אותך להציל אשה זקנה ואתה מתאהב לי
באיזו... בלונדינית! אני עשיתי לך רע? לא, לא... תענה לי, אני
עשיתי לך אי פעם רע? אז למה זה מגיע לי? זה לא מגיע לי! פשוט
לא מגיע לי... שלושים שנה אני קורע את התחת בשביל שאחד כמוך
יבוא ויהרוס לי כל סיכוי להגיע ל..."  הוא ירק הרבה כשדיבר. אף
פעם לא ראיתי אותו כל כך כועס... והאמת... בכלל לא אהבתי
אותה... סתם נערה... אפילו לא יפה במיוחד...שפתיים... התרשמה
מזה שאני מלאך. הלוואי ויכולתי אני להתרשם מהמקצוע...
חמש עשרה שנה... חמש עשרה שנה... אני חוזר על המילים ולא
קולט.. חמש עשרה שנה לא הייתי לבד עם בחורה. שלחו את גבריאל
להציל איזו אשה זקנה שהילדים שלה רוצים לרצוח אותה בשביל
ירושה. בפעם הראשונה מאז שאני עוזר מלאך גבריאל אומר " יאללה,
אתה בא?", אז בלי לענות התחלתי לצעוד. חמש עשרה שנה אני מחוץ
לכדה"א, רציתי לבדוק, מה השתנה? ומה אני מגלה? שום דבר לא
השתנה! הכל אותה החרטה! אותם אנשים שמחכים שאלוהים ישלח להם
איזה מלאכון, שיריץ להם את העסק החדש. אני מחייך ואומר "תמשיכו
לחכות, חבורה של טמבלים", ופתאום, אחרי חמש עשרה שנה, אני רואה
נערה.. סתם נערה... אפילו לא יפה במיוחד... שפתיים... אני
מסתכל עליה, וזה לא שאני רואה את הגוף שלה, או את השער שלה או
העיניים. אני רואה את השפתיים שלה. מתמקד על השפתיים ומקנא
באוויר שעובר ביניהם, בלי חשבון, נכנס ויוצא, יוצא ונכנס. אתם
בטח חושבים, אחרי חמש עשרה שנה בטח מה שחסר לו זה זיון... ואני
אומר בולשיט! אחרי חמש עשרה שנה אתה מבין שזה זיון זה לא ביג
דיל. כמו לונה פארק שזה דבר אדיר, אבל אתה תחייה גם על הנדנדות
החורקות בגן השעשועים השכונתי.  אחרי חמש עשרה שנה אתה חושב על
שפתיים של בחורה, כי לנשק אתה בחיים לא תוכל כשאתה לבד.
אני מסתכל עליה והשפתיים שלה לא זזות, כאילו מוכנות לקראתי.
אני מחייך אליהן, מזמין אותן לקפה. אנחנו מתיישבים בבית קפה
ומדברים קצת. אני הולך עם השפתיים לטיילת, על שפת הים. יום שלם
עובר, אני והשפתיים יחד. גבריאל קורא לי, נראה עצבני. רגע לפני
שאני הולך אני מנשק את השפתיים לאט לאט... גבריאל יחכה...
בטיסה מיוחדת מחזירים אותי חזרה לשמיים.
"... אתה יודע מה הוא הולך להגיד... הוא יפטר אותך! ומה איתי?
מה אתה חושב, שרק מי שמפשל נענש? אז יש לי חדשות בשבילך - רק
אתה פישלת, אבל אני וגבריאל עפים מפה, אתה מבין? ומה, מה אני
אגיד לאלוהים עכשיו? שאתה מלאך מצויין? שזה חד פעמי?! שלושים
שנה... שלושים שנה של השקעה, טרחה, פתאום בא אחד כמוך ומפיל לי
את כל הבניין!..."
ככה זה כל פעם... הוא קצת מגזים....