החמור של המשיח הביט באדונו בתסכול. המשיח צנח שיכור לאחר ליל
התהוללות ונרדם על הרצפה. "מתי כבר תפסיק עם זה? מתי תעשה אותי
מפורסם?" שאל החמור ביאוש, אך המשיח לא ענה, הוא רק נחר חזק
יותר.
מדי יום היה החמור של המשיח שוטף עצמו תחת גג דולף, מנקה היטב
את פרוותו הלבנה ומחכה שהמשיח יקרא לו למשימה הגדולה, אבל
המשיח לא מיהר: "למה למהר?" שאל המשיח את חמורו "לא טוב לנו
כאן? תראה, לי יש מסיבות, נשים, סיגריות בשפע ולך יש מזון מכל
טוב! אתה חושב שלמישהו יהיה אכפת ממך שם למטה?! אתה יודע מה
יתנו לך לאכול שם? חציר! חציר! אתה יודע מה זה?" החמור השפיל
ראשו בהכנעה "אתה לא רוצה לדעת מה זה, תאמין לי!" סיים המשיח
את השיחה.
אבל לחמור לא היה איכפת לאכול רק חציר, הוא אמנם לא ידע מה זה,
אבל כל כך רצה להיות מפורסם. הוא ראה בדמיונו את תמונותיו
מתנוססות על דפי העיתון כשאלפי אנשים מלטפים אותו ומגרדים לו
באזור שבין שתי עיניים. כלום לא עזר. המשיח נהנה יותר מידי
למעלה, אפילו לא חשב על הבאת הגאולה.
החמור של המשיח לא יכל להתאפק יותר. הוא הביט בעצב באדונו
השיכור שהרעיד את הקירות בנחירותיו, ומיד לאחר מכן העמיס על
גבו מעט מזון לדרך, יצא את הבית והחל צועד לבדו בשביל העננים
שהיה אמור להוביל את אדונו לגאולת עולם.
בצעדו הראשון על אדמת כדה"א ראה החמור איש הרץ לעברו בהתלהבות.
החמור היה מאושר- "הנה אני מפורסם!". האיש ליטף אותו וגרד
באזור שבין שתי עיניו, אחר כך צעק "פטימה, אפשר להיפטר מהחמור
הזקן שלנו! תראי מה מצאתי! צעיר, יעבוד כמו שצריך!"