ובבוקר, לפני שהלכה
אווררה מצעים בחלון
וכתבה לי מכתב.
ימים של גראס והרהורים
עוברים עליה כמו צעיף
אני מתמלא פחד, כי השקט מזכיר לי
רעש. הנועם מזכיר לי כעס.
הרוגע מזכיר לי געש.
אני רץ על גגות והנינג'ה בעקבותיי.
אך בבוקר, לפני שהלכה
משכה אחריה שובל שקוף
החיוך שלה, איך מפרשים כזה דבר?
(לעזאזל, לעזאזל...)
אני יודע שהפחד שלי
תמיד מקדים את הסיבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.