וכשגוועה הרוח וירח סקרן התמר כמו טבעת עשן אינדיאנית
מצאתי שאין נתיבי המילוט יעילים בפעם הזאת
ולא קם בי הצורך לברוח, הוא שהניע אותי על פני יבשות
הוא שהניע יבשות
צמח בי פרח נאמן מהסוג שחונטים בספרים לשנים הבאות
להראות לנכדים משהו מת שפעם היו בו חיים ותשוקה
לסגור את הספר הזה בשתיקה
אדם הרגיל להתגעגע יכול להשתגע כשטוב לו.
המיטה הרכה תיטיב עמו
הסדינים הלבנים יחנטו בו פחדים ישנים
וכשהרוח תגווע ירח סקרן ימלט בין קרעי עננים משונים
שיודעים שלילה עכשיו וכולם ישנים
כמה הם תמימים, העננים.
בשקט הזה הדם הולם או משהו אחר שואג. |
