[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אתגר קרת
/
חבודה

הדבר הראשון שהדליק לו את החשדות היה הריח. וזה לא שהיא הריחה
פתאום מגבר אחר, מאיזה אפטר-שייב כבד או זיעה שעירה. רק שהריח
שלה שהיה תמיד עדין כזה, לא מורגש, נהיה פתאום כל-כך גס שהיה
מקבל ממנו סחרחורת. וחוץ מזה גם היתה נעלמת לא להרבה זמן, לרבע
שעה, קצת יותר, ואחרי זה חוזרת, כאילו כלום. השיא היה איזה פעם
אחת, באמצע 'מבט' כשביקשה ממנו שיפרוט לה שטר של מאה שקל. או
הוציא את הארנק שלו לאט, בחשדנות,  ודג מתוך שניים של חמישים.
'תודה,' היא אמרה ונתנה לו נשיקה קטנה על הלחי. 'בבקשה,' אמר
'אבל תגידי, בשביל מה היית צריכה לפרוט, ככה, באמצע הלילה?'
'סתם,' חייכה 'באמת, בלי סיבה, התחשק לי.' ונעלמה למרפסת של
המיטבח.

הם לא היו מזדיינים פחות. שזה, תמיד אומרים, הסימן לבדוק אם יש
לה מישהו, וכשהיו עושים את זה, זה היה באותו להט. והיא גם לא
היתה מבקשת ממנו יותר כסף, שזה הסימן השני שמשהו מסריח, אפילו
ההיפך. נהייתה יותר חסכנית. והשיחות בינהן, האמת היא שאף-פעם
לא היו ממש מדברים הרבה, אז קשה לומר שגם כאן היה איזה אלמנט
מחשיד. אבל בכל זאת, הוא ידע שיש משהו, סוד אפל, כל-כך אפל
שנהיה לה שחור מתחת לציפורנים, כמו בסרטים האלה שבסוף מתברר
שהאישה שלך זונה או סוכנת מוסד או משהו כזה.

הוא יכול היה לעקוב אחריה, אבל העדיף לחכות. אולי פחד מדי ממה
שימצא. עד שיום אחד,  כשחזר מהעבודה באמצע היום עם מיגרנה
והחנה את הרכב בדיוק בכניסה לחצר של הבית שלהם,  עצר לידו איזה
מיצובישי כסוף עם מדבקה של מפלגת המרכז והתחיל לצפור. 'בוינה
תזיז קצת את האוטו, אתה לא רואה שאתה חוסם?' האמת היא שלא היה
לו הרבה מה לחסום, כאן, בכניסה לחצר של הבית שלו,  אבל מהרפלקס
הוא זז קצת הצידה ונתן למיצובישי לעבור. כשיצא מהאוטו חשב
שאולי, אפילו שמתפוצץ לו הראש, כדי שיבדוק מה יש למרכזניק הזה
לחפש אצלו בחצר. הוא הספיק ללכת רק כמה צעדים כשראה פתאום
אותה, באמצע החצר המוזנחת שלהם, בדיוק ליד איפה שהבטיח לה פעם
שישתול עץ תות, לבושה בסרבל כחול ומלוכלך, רוכנת מעל המיצובישי
עם צינור של דלק ביד. הוא הרים את מבטו ממנה, וגילה שהצינור
הזה מוביל משאבת הדלק. ליד משאבת הדלק היתה גם משאבת אויר
ובינהן בודקה קטן ושלט. ועל השלט היה כתוב באותיות דפוס
ילדותיות 'דלק -בזול!'
'מלא! מלא!' שמע את הנהג צועק 'שימי לה, שתחנק!'. הוא בהה בה
איזה דקה, היא לא ראתה אותו כי היתה עם הגב אליו, וכשמשאבת
הדלק צילצלה לסמן שהטנק מלא. הוא קם, כמו מישהו שהתעורר מחלום
רע, ניכנס לאוטו שלו ונסע משם,חזרה לעבודה, כאילו כלום.

הוא לא דיבר את על זה, למרות שהרבה פעמים היה לו דווקא חשק. רק
שתק וחיכה שהיא תספר. כל הדברים התחברו לו עכשיו פתאום: הריח,
הלכלוך, ההעלמויות הקצרות האלה שלה,  רק דבר אחד לא הצליח
להבין, למה היא לא התחלקה בזה איתו. וכמה שניסה למצוא לזה יותר
הסברים, ככה התחיל להרגיש את העלבון תופח ותופח. יש משהו מעליב
בזה שאהוב פותח מאחורי הגב שלך עסק,  ולא משנה שום הסבר או
פסיכולוגיה, אין מה לעשות זה פשוט פגוע, נקודה.  בפעם הבאה
ששאלה אם יש לו לפרוט אמר שאין,  למרות שידע  שהארנק שלו מפוצץ
בשטרות קטנים 'מצטער,' אמר באמפתיה מזוייפת  'בשביל מה אמרת
שאת צריכה לפרוט?' 'סתם,' חייכה 'לא יודעת, פתאום נהיה לי כזה
דחף.'  ואחרי זה נעלמה שוב במירפסת. זונה.

את העסק היא לא הפעילה לבד, היה איתה עוד איזה אחד שעזר לה,
ערבי.  הוא ידע, כי עקב אחריה קצת. פעם, כשהלכה לעשות קניות
בשוק, הוא אפילו בא עם האוטו כאילו הוא סתם קליינט, ודיבר עם
מוני, ככה הוא רצה שיקראו לו הערבי, שזה כמעט קיצור של מוניר.
'יפה, התחנת דלק הזאת שלך,' החמיא למוני בעורמה. 'ואללה,
תודה,' שמח מוני 'אבל היא לא שלי לגמרי. חצי-חצי אני והגברת.'
'אתה נשוי?' היתמם 'ואללה,' הנהן מוני ושלף תמונות של ילדים
מהארנק, ורק כשהבין עצר והסביר שהגברת ששותפה איתו בעסק היא לא
אישתו, מישהי אחרת. 'חבל שהיא לא כאן,' חייך מוני 'תמיד היא
עושה שמח, חבודה.'
'ואישתך?' שאל כששילם 'היא עובדת במשהו.' 'לא,' ענה מוני 'כל
היום רק בבית, עם הילדים.' 'זה מה שאתה חושב,' סינן ברשעות
ונסע משם.

מאז הוא הספיק לבקר בתחנה כמה פעמים, תמיד שלא היתה. הוא ומוני
אפילו התידדו קצת.  למוני היה תואר ראשון בפילוסופיה
ופסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה, וזה לא שידע בגלל זה  להסביר
הרבה דברים בעולם, אבל הוא לפחות ידע איך לקרוא להם בשם.
'תגיד,' הוא שאל את מוני פעם 'אם היית מגלה שמישהו קרוב מסתיר
ממך משהו. לא בוגד בך או משהו, אבל בכל זאת, מסתיר. מה היית
עושה?' 'אני חושב שכלום,' אמר מוני. 'ואללה,' שאל 'אבל למה?'
'כי לא הייתי יודע מה לעשות.' ענה מוני בלי לחשוב, כמו שעונים
על שאלה קלה במיוחד.

אחרי זה עברו כמה שנים. ונולד להם ילד, זאת אומרת שניים,
תאומים. בסוף התקופה של ההריון הלחץ בתחנה היה ממש גדול, והוא
היה עוזר למוני בלי שתדע. התאומים היו חבודים ומפוצצים
מאנרגיה. כשגדלו קצת התחילו ללכת מכות, המון, אבל היה ברור כל
הזמן שהם נורא אוהבים אחד את השני. כשהיו בני תשע הוציא אחד
מהם לשני את העין והם הפסיקו להיות זהים.  והם, זוג הורים
גאים, היו משחקים איתם כל רגע פנוי.  לפעמים הוא היה מצטער שלא
שתל את העץ  תות ההוא, אז, שהבטיח, כי אז היה יכול לתפס את
ביחד ולקטוף. אבל הוא לא הזכיר את זה אף-פעם, בשביל לא להלחיץ
אותה. בכלל, הוא כבר לא היה כועס עליה יותר, ותמיד פרט כשהיה
לו, בלי לשאול שאלות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוזי וייל.
אם אתה רוצה
לפרסם סלוגנים
שלי בשער
האחורי, תכתוב
לי.

יעקב פופק מנסה
להתפרסם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/99 16:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אתגר קרת

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה