"סטלה !!!"

"בחייך, טוני, אתה נשמע כמו סטנלי מ"חשמלית ושמה תשוקה". תוריד
ת'ווליום, השכנים שומעים..."

"לא מעניין ת'סבתא שלי! אני רוצה שבבית שלי, אשתי תשמע אותי
ולא אכפת לי משהכנים בכלל."

"אני הייתי שומעת אותך אם היית מקים את התחת השמן שלך מדי פעם
מהכורסא ומגיע למטבח כדי לדבר איתי כמו בנאדם."

"זה יותר מדי, הקטע של לקום... אם הייתי קם גם הייתי מכין
לעצמי סנביץ' ובירה. תהיי מותק ותכיני לי סנביץ' עם נקניק,
גבינה, עגבניה,
חסה ומיונז... אה, כן. וגם בקבוק של 'מילר'."

"עוד משהו, הוד מעלתך? אולי תרצה גם שאשטוף את הרגליים
המסריחות שלך."

"תפסיקי להתחצף! מה בסך הכל ביקשתי? סנביץ' מסכן ובירה... זה
כל כך קשה?"

"לא אמרתי שזה קשה... אבל למה אתה לא יכול לעשות את זה
בעצמך?"

"כי אני מסתכל על הקרב: זה ג'קסון מול ברנייב, שמתי עשיריה על
ג'קסון. הנה טיפ טוב, סטלה: באגרוף - תמיד תהמרי על השחור.
אולי הוא
לא חכם מדי אבל הכושים תמיד ידעו לחטוף ולהשאר על הרגליים."

"חשבתי שקבענו שאתה לא מהמר יותר..."

"קבענו? את אמרת לי..."

"ואתה התעלמת, כרגיל"

"למה אני צריך לעשות תמיד מה שאת אומרת לי לעשות? אחרי הכל:
אני לובש את המכנסיים בבית הזה."

"בבית הזה כל מה שאתה לובש זה תחתונים, אפילו כשהילדים באים."

"למה אני צריך להתבייש? הם כבר ראו אותי כך."

"כן. ועכשיו גם בטי ולינדה זכו בעונג הנכבד הזה..."

"כשהן הפכו לחלק מהמשפחה הזו הן קיבלו את הכל: הטוב והרע."

"רק שהן לא ידעו שהרע יכול להיות כל כך רע..."

"למען השם! תפסיקי להתחצף לפני שאני יוריד את החגורה שלי!"

"שלא תעיז לשאת את שמו לשווא לידי, טוני קורבנרו! וחוץ מזה,
אתה לא תוריד עלי את החגורה שלך: זה יותר מדי טרחה בשבילך ללכת
לחדר השינה ולקחת אותה משם..."

"פשוט תשתקי ותכיני לי את הסנביץ'!"

"בסדר, בסדר... אבל בלי מיונז."

"למה בלי? איך אפשר לאכול סנביץ' בלי מיונז?"

"אוי, טיפש! אתה יודע שהדוקטור אסר עליך לאכול מיונז - רמת
הכולסטרול שלך גבוהה מדי."

"אל תקראי לי טיפש, סטלה! היחידי פה שטיפש זו את, למה שאת
שומעת לדוקטור הזה - צוציק בן שלושים ושתיים לא יגיד לי מה
לאכול ומה לא
לאכול."

"אני לא יודעת למה בכלל אמרתי את זה - הרי הייתי יכולה פשוט
לשים לך עוד פרוסה של עגבניה, הסנביץ' היה רטוב מדי ואתה לא
היית שם לב שלא שמתי מיונז..."

"אני לא טיפש, סטלה. אני הייתי שם לב!"

"בטח, טוני, בטח..."

"מה אמרת?"

"שום דבר, טוני. תסתכל בקרב שלך."

"סוף סוף קצת שיתוף פעולה. שקט, סטלה! הקרב מתחיל."

"הנה הסנביץ' שלך, טוני. תאכל אותו מעל הצלחת, אין לי חשק
לנקות אחריך."

"לא אמרתי לך לשתוק?! אני לא יכול לשמוע מה השדרן אומר."

"בשביל מה אתה צריך את השדרן? אתה הרי בין כה רואה את מה שקורה
על המסך."

"את לא מבינה, סטלה. הוא אומר כל מיני דברים שלא רואים על
המסך, כמו העובדה שברנייב נפצע שנה שעברה בסקי, את יודעת? הוא
שוויצרי -
הברנייב הזה."

"ממש מעניין... רק תזכור לא לעשות לי פרורים, ניקיתי כאן
אתמול."

"בסדר, בסדר... לאן את הולכת? את לא רוצה לראות את הקרב?"

"נורא הייתי רוצה לראות את הקרב, חמודי. אבל במקרה ששכחת סוני
ובטי באים הערב לארוחה ואני רוצה שהם יאכלו טוב, מאז ששניהם
עובדים הם כבר בקושי אוכלים אוכל ביתי."

"כן, סטלה... מה שתגידי..."

""אתה שומע? הלכתי בבוקר לדוקטור גולדשטיין, אני יודעת שאתה לא
אוהב אותו כי הוא יהודי, אבל הוא בחור ממש נחמד. הוא בדק אותי
ואמר לי שהוא רוצה לעשות לי בדיקת א.ק.ג., או משהו כזה... משהו
בשביל לבדוק את הלב שלי. אני צחקתי ואמרתי שהלב שלי בריא מאז
שבעלי טוני התחתן איתי... אתה מבין?"

"מה? אה, כן..."

"הוא צחק יחד איתי למרות שהבדיחה לא היתה כל כך מצחיקה, הוא
בחור כל כך נחמד. חבל שאתה אפילו לא מנסה להכיר אותו. לא כל
היהודים כל כך נוראים, אז מה אם הם גרמו למלחמת העולם השניה,
לא הגיע הזמן לשכוח ולסלוח? אל תשכח שגם הם לא הכי נהנו במלחמה
הזאת..."

"אהם..."

"בכל אופן, הוא שלח אותי לחדר אחר, היתה שם אחות צעירה, אולי
בת עשרים וארבע, שיער שחור ארוך ופנים יפות, שתהיה בריאה -
אולי כדאי לי לשדך את הדוקטור איתה? לו תהיה מישהי יפה ולה
יהיה דוקטור... רעיון טוב, הא?"

"כן... בטח..."

"אז כמו שאמרתי: הוא הציג אותה ואמר שהיא כאן כדי לוודא שהוא
לא יעשה לי כל מיני דברים מגונים בזמן שהוא בודק אותי. התחלתי
קצת להבהל - מה הוא רוצה ממני? ואז הוא אמר לי שאני צריכה
להוריד את החולצה כדי שהוא יבדוק לי את הלב. אני אמרתי לו:
תבין, הגבר היחיד שראה אותי בלי חולצה הוא בעלי, טוני, ואתה לא
הוא. אבל הוא היה נחמד, הוא הסביר לי שאם אני רוצה אז האחות
לבצע את הבדיקה והוא יחכה בחוץ. אני אומרת לך:
אם לא הייתי ליידי הייתי נותנת לו לעשות לי את הבדיקה בעצמו,
אבל היתה שם האחות, לא יכולתי... אתה מבין, נכון טוני?"

"אהה... כן..."

"ידעתי שתבין! אתה לא יודע כמה אני שמחה שאתה מבין. בכל אופן,
היא הורידה לי את החולצה ושמה לי על החזה על מיני מדבקיות
שהתחברו למכשיר עם עפרונות שצייר קווים על דף ארוך. האחות
הסבירה לי שזה התנודות של הלב שלי. אחרי חצי שעה היא אמרה לי
להתלבש, שמה אותי בחדר המתנה עם עיתון וכוס קפה שהיא הכינה לי
והלכה לתת לדוקטור את הדף הארוך.
ועכשיו באות החדשת הרעות - אתה מוכן, טוני?"

"מה? כן... מה שתגידי... סנביץ' נהדר..."

"אז... ככה... טוני, הוא אמר לי שיש לי... איך הוא אמר את זה?
אה...
'תנודות בלתי סדירות בקצב הלב', כן... זה מה שהוא אמר. הוא אמר
לי שכבר היה לי התקף לב אחד, לפני בערך חצי שנה. ואני ניסיתי
לצחוק,
אמרתי: מה היה לי התקף ואני לא הייתי שם? איך הוא מעיז? אבל
הוא לא צחק. הוא אמר שההתקף היה קל והגוף התגבר עליו. אני
כנראה רק חשתי חולשה או כאבים אבל לא יכולתי לדעת שזה התקף.
המילה הזאתי מפחידה אותי: התקף. אני רק שומעת אותה ומתחילות
לרעוד לי היידים, כבר קשה לי לחתוך את הפטריות לארוחה...

"בכל אופן, הוא כתב לי מרשם ואמר לי שאם אני מרגישה חולשה או
משהו כזה אז לקחת כדור ולקרוא לו. הוא אפילו השאיר מספר טלפון
בבית שלו, איזה צעיר נחמד... הנה, היידים שלי כבר לא רועדות
יותר..."

"זה נהדר, סטלה..."

"בכל אופן, הלכתי לבית המרקחת אבל הרוקח, מר רדמן, אתה זוכר
אותו - האחיין שלו למד עם סטיורט בכיתה גימ"ל, נפגשנו בפיקניק
האבות-בנים, הרי למסכן אין אבא, אז מר רדמן עשה טובה לאחותו
ולקח את האחיין שלו לפיקניק... איפה הייתי? אה, כן... בבית
המרקחת, אז מר רדמן אמר לי שנגמרה לו התרופה אבל הוא ישיג לי
למחר, אז אני מחר אלך לבית המרקחת דבר ראשון בבוקר..."

"איזה אידיוט!!!"

"אל תכעס עליו, טוני. אז לא היתה לו תרופה, בסך הכל זאת חנות
וגם לחנות נגמרים מצרכים."

"אידיוט!! ג'קסון, כושי! תקום כבר!! שמתי עליך כסף טוב, אני
בטוח שאבא שלך בחיים לא ראה כל כך הרבה כסף כמו מה ששמתי
עלייך."

"תרגע, טוני. אתה לא צריך את העצבים האלה. זה לא טוב ללחץ דם
שלך."

"מטומטם!!!"

"בכל אופן, אני מכינה עכשיו צלי ותפוחי אדמה מוקרמים, בדיוק
כמו שסוני אוהב. גם בטי די אוהבת את הבישול שלי, אפילו שהיא די
מפונקת...
אני לא כל כך בטוחה שהוא היה צריך להתחתן איתה, היא עוד תפסיק
לעבוד ותכניס אותו לחובות... נו, מילא. את זה עוד נראה..."

"קום כבר! את ראית איזה אידיוט הוא, סטלה?"

"כן, כן, כן... מה שתגיד... בכל אופן, אני מכינה סלט גזר למנה
ראשונה, לא יזיק לך להכניס קצת יקרות לבטן השמנה שלך... הנה,
אפילו
אני אוכלת קצת עכשיו, זה מאוד בריא. אני מניחה שאתה היית מסכים
אפילו לאכול את זה מול הטלויזיה אם זה לא היה עושה כל כך הרבה
רעש כשלועסים אותו... זה בעצם די טעים... מתוק..."

"סטלה! אולי תשתקי? אני מנסה לשמוע את הטלויזיה המחורבנת!"

"אתה נישקת את אמא שלך עם הפה הזה? מילא... איי, מה זה היה?
נכנס לי חתיכה של גזר לא נכון... איפה המים? אה, הנה הם, תודה
לאל, זה מכאיב לי כל הדרך למטה, לוחץ לי בחזה...

"הנה... עכשיו יותר טוב... לא... בעצם עדיין כואב לי...
סטנלי... לוחץ לי בחזה..."

"מה אכפת לי? תשתקי כבר!"

"סטנלי... אני חושבת שזה התקף לב... זה מה שדוקטור גולדשטיין
תיאר... סטנלי, אני מפחדת... תעשה משהו..."

"למען השם, סטלה! תשתקי!! "

"סטנלי...סטנלי...סטנ..."

"איזה קרב נהדר היה, סטלה. בסוף הבחור שלי ניצח - אנחנו עשירים
בעוד עשרה דולר... ואת אמרת לי לא להמר... אני חושב שמישהי
חייבת לי
להתנצלות. דרך אגב, שמתי לב שלא שמת לי מיונז, אבל לא היה לי
כח להתווכח, שלא תעיזי לעשות לי את זה עוד פעם. עכשיו בואי
וקחי את
הצלחת. הנה, לא עשיתי לך פירורים - ואת אומרת שאני לא מקשיב
לך...

"סטלה? למה את שותקת, מותק? את כועסת? בסדר, אני יביא את הצלחת
- נכון שאני נחמד?

בואי לא נריב. בסדר, מותק? הנה, אני מביא את הצלחת, זה לא היה
כל כך קש...

"סטלה? אלוהים אדירים! סטלה, את בסדר?

"סטלה!!!!! "

13 לפברואר - 17 למרץ 1995.