נסענו, אני בשקט והם יחד.
חתכנו את האפלה מותירים שביל חום בקור המנוכר והמוגדר.
המהום הנהיגה המונוטוני השרה על גופי שלווה מדומה ונתלתי
בכוכבים הרחוקים שהתגלו בנוף המדברי במלוא קסמם.
הפתיע אותי שברגע זה הדבר היחיד שעלה לראשי הייתה התהייה
הבנאלית, וההרהור במה יקרה אם הכל יפסק כאן ועכשיו, אם רצף
החיים המובן מאליו יקטע בדרך זו, נוסעים בשקט במכונית, שלושתנו
באמצע המדבר, נוסעים לשומקום. ומה שהפתיע אותי עוד יותר היה
הצער שמילא אותי לנוכח המחשבה שהכל יסתיים כשקיבתי ריקה. הרעב
והשעמום זעזעו אותי בעצמתיהם. מחשבותיי נדדו והתפזרו להן בחלל
המכונית. הם ישבו מקדימה נוגעים נגיעות המעידות על בעלות,
נגיעות מובנות מאליהן שאינן מרגשות במאום אך מעניקות כפי הנראה
תחושה חזקה, שאינה ניתנת להסבר אך מובנת לכל, תחושת בטחון
ושלווה המפירה לרגעים את הבדידות הקשה מנשוא. עצירת המכונית
גדעה את הרהוריי הסתמיים, וירדנו שלושתנו פוסעים אל הקור.
לא מתתי ונכנסנו אל המסעדה.
מסביב בחלל המסעדה המסוגנן ישבו אנשים, משפחות? כל שולחן והחלל
שלו וכולם מרוכזים במנות המוגשות להם. הזמנתי מרק עגבניות וכוס
יין אדום, גם הם הזמינו.
לא באמת רציתי להיות שם.
התעלמתי מן הקור ששרר במסעדה והתרכזתי ברעב שתקף אותי ומצא לו
מרגוע בעודי גומעת את המרק. הריכוז שלי בסביבה היה מינימלי וכל
חושיי התחדדו והתמקדו בקערית המונחת לפניי. להגם הסתום נעלם
מאוזניי, ישבתי מולם, מחייכת חיוכים אידיוטיים ומהנהנת בראשי
לעיתים, כדי להראות נוכחות פיזית במקום. היין נשטף לו במורד
הגרון משאיר אחריו שובל נעים של חום במורד גופי. השתדלתי בכל
כוחי להתעלם מן הלחץ האדיר שהופעל עליי, זהו לחץ סמוי הקיים שם
תמיד, הרגשתי אותו כעת במלוא עוצמתו והפעלתי את כל כוחותיי
הנפשיים כדי שלא לאפשר לאותו איש קטן, המתגורר בין צלעותיי
לשגר את גוש הבכי למעלה. הרגשתי בודדה, ויוצאת דופן בקהל
האנשים שמילא את המסעדה וביקשתי למצוא נחמה כל כתפו של האיש מן
השולחן שליד, הוא מצידו לא הבין את המועקה וניער אותי תוך
השמעת הערות מרושעות, ובתנועות יד היסטריות משהו. התעצבתי על
כך שלא מצאתי את השקט אותו ביקשתי והלכתי לשירותים. |
