כשהכל נראה אבוד
ואפילו מהחלון לא נשקף עתיד,
אני מדמיינת לי מלאך
ומנסה לחשוב מה הוא יגיד.

הוא יאמר לי לא נורא,
מחר יהיה יום חדש- תתעודדי!
העתיד לא יתחבא יותר
והשמיים יהיו בהירים.

עם הרבה מטאפורות של נוף,
את רוחי הוא ינסה לעודד.
הוא לא ידע שכל אותו זמן
אני אנסה להתבודד.

כי מי יכול להקשיב למלאכים,
שבעצם אף פעם לא היו חיים?
והרי גם ציפורים לא מבקשות עצות תעופה מדגים.

אבל אני אסתכל לו ישר בעיניים,
אהנהן ואחייך.
הוא לא ידע שככל שהוא ידבר יותר,
אני רק אחשוב- איך?

איך אני אגרום לו להעלם,
ואחזור להביט בחלוני?
כי אני יודעת טוב מאוד-
שהיחיד שיכול להציל אותי בסופו של דבר,
זה אני.