שעות של ישיבה. שום דבר לא מטריד. חלון המרפסת פתוח לכל אורכו,
מציג בגאווה את הקיץ הפתאומי שניבט דרכו. מידי פעם מביט למעלה,
מסתנוור בחדווה מקרני החמה הטובה שעטפה את החורף של פברואר
בחיבוק מלטף. בלי שעון ובלי זמן, גם כך וגם כך אין היום שום
דבר שיכול להוציא אותי מהכורסא הישנה.
כוס עם תה צונן לימיני, מתמלאת מאליה כל כמה זמן, ואחרת איך
אוכל להסביר את העובדה שכבר זמן אני לוגם ממנה לסירוגין,
ועדיין נראה כאילו מלאה היא עד מעל לחצייה.
אוטובוס מרעיש ברחוב השחור שלמטה, ורק שרידים עלובים מעשן
המפלט מגיעים לגובה הקומה הרביעית, מסמנים קיום אחרים בעולם
הרגעי המושלם של עכשיו. בימים כאלו, סבתא הייתה מספרת בתקופה
של ילדות, כשהקיץ מחליף את החורף ליום מנוחה, בימים שכאלה
המלאכים יורדים לסיבוב של שתייה מהנחלים המלאים ממי החורף.
ניסיתי לחפש אותם אי שם בין ענני הכבשה הצחורים,  אך לא כלום.
אולי זה היה קורה פעם, כשעוד היה מה לראות כאן למטה, לפני
הכבישים והמכוניות, לפני ריח השמן השרוף מכל דוכני הפלאפל
שמלאו את קרנות הרחובות.

רעב קל מתפתח בתחתית הבטן. מתריע. ורק עוד שעה היא תחזור
מהלימודים ותכין לנו שנינו ארוחת צוהריים של יום שלישי. יום
שלישי זה היום שלנו. יום שלישי זה היום שהיא מסיימת מוקדם,
ואני מתעורר מאוחר לאחר משמרת לילה כפולה. יום שלישי זה היום
שלא עושים בו כלום פרט לגעת. לגעת אחד בשניה ולהפך. לגעת בבטן
ובגב ובקצה החשוף של הרגל. יום שלישי זה גם די בדיוק האמצע של
השבוע. מספיק זמן לשכוח את סוף השבוע שעבר ועדיין לא להרגיש את
קרבתו של הבא אחריו.

אמבולנס מחריש בצופר מחרחר את שתיקת האוויר העומד במקומו. לא
רואה, רק שומע, ומיד אחריו עוד רכב משטרה ועוד אמבולנס ועוד
משטרה. ודממה. נדמה היה שזיהיתי מלאך בענן ששייט בדיוק במרכז
השמיים. צלצול טלפון, ואני מתעלם. טוב לי מידי ואין כל דחיפות
בלענות למכשיר המעיק. ביפר מצפצף. עבודה. ואני הרי לא אענה. רק
הלילה סיימתי שלושים ושתיים שעות של משמרת רצופה. הם לא ישיגו
אותי ויעברו לקורבן הבא. כלום לא קרה. גם הכסף הרב שכל שעה שלא
מן המניין הייתה מוסיפה לא מצליח להביא אותי ליידי השבת שתי
רגליי מן המעקה לרצפה לטובת עמידה.

ריכזתי מבט במקום בו עמד המלאך רק רגע לפני. לאיטו הוא גיבש
צורה והפך למה שנראה יותר כמו מלאכית עטויה כל כולה בלבן
הגשמים הבאים לטובה. ראיתי פנים. אף ועיניים ממש כמו שלה. יותר
ויותר עם הזמן שעבר היא לבשה את הצורה שאהבתי לחוש ולנשום כבר
יותר משנה. וכנפיים יצאו מצידה האחד ואז גם מצידה האחר. רוח
קלה חרתה חיוך במרכז פניה וכולה הביעה שלווה.
רעש מסוק ופתאום הוא הופיע, משחית את המלאכית בלהבי המדחף
הגדולים, מפזר אותה לכל ארבע כנפות וכבר לא נשאר ממנה זכר שריד
או פליט. עוקב בעיניים מצומצמות בשנאה אחרי גוש הפלדה הצבאי
השחור. מלווה אותו במבטי עד שריחף לרגע קל מעל לסורוקה, בית
החולים, והנמיך היישר למרכזו, נעלם בין הבניינים הגבוהים.
צמרמורת. רעד הולך וגובר עובר בעמוד השדרה. לפתע רוצה לקום אך
לא מצליח לגרום לרגלי לנגוע ברצפה. רדיו מוגבר באחת הדירות
השכנות מספר על פיגוע איום. איש לא ברור עמד עם רובה וריסס
וריסס וריסס עד שמת. ואולי לא לבד. ומצוד. ומשדר מיוחד. באר
שבע. זה כאן.
ופתאום אני לא צריך לענות. אני יודע. אני יודע שמי שהחליף אותי
בחדר המיון לפני שעות אחדות, מחליף אותי עכשיו גם במלאכת
הנגיעות. היא אצלו. והוא מנסה לחבר חלקים אחד לשני. להרכיב
אותה מחדש בשבילי.
פתאום יש לי כוח. נועל נעליים בלי לשרוך השרוכים, זורק על עצמי
חולצה וחלוק ירקרק. רץ אל הדלת ופורץ אותה בלי לחשוב אפילו
לנעול אחרי. ונבלם בגוף שעומד לו מולי ומעיף אותו מטרים לאחור.
ועוצר. היא יושבת מולי על רצפת חדר המדרגות. שקית קרועה
ותכולתה מפוזרת סביב. חיוך נדהם של מי שלא ממש מבינה מה ומי.
היא אחרה, ולא היה לה זמן לבשל. היא קנתה לנו פלאפל בקצה
הרחוב. ואין לה כנף. אף לא אחת.