אני היחידה שבכיתי באסקימו לימון כשאמא של בנצי אמרה לו:" ואל
תגמור את המים במקלחת!". אני טיפוס שבוכה בסרטים, אפילו בפרק
הראשון של המלך בבר כשאמא שלו מתה אני התחלתי לבכות בהיסטריה.
אבל בקומדיה?! כביכול קומדיה, אסקימו לימון זה סתם סרט רדוד,
ועוד בבדיחה גרועה שהם ניסו לעשות, אני התחלתי לבכות.
ואז אמא שלי צעקה: "תנמיכי את הטלויזיה, כמה פעמים צריך להגיד
לך?". אח"כ היא התקרבה לחדר שלי דפקה שתיים וחצי דפיקות מהירות
ובלי לחכות לתשובה או אישור נכנסה פנימה."למה את בוכה?"
"כלום" עניתי בזעף עוד על העניין של הדפיקה בדלת. "טוב, אז אם
כלום
תתלי כביסה" היא הסתובבה אבל אז הוסיפה "ותנקי את החדר שלך כמה
זמן לא שטפת אותו?"
"ביום שישי שטפתי"
"אז תעבירי סמרטוט".
אוף! היא חייבת להיות זאת שתגיד את המילה האחרונה גם אם היא לא
צודקת ואין לה מה להגיד.
חזרתי להביט על הטלויזיה. סתם התבוננתי בה. מהכעס כבר לא ראיתי
באמת. התחלתי לשחזר לעצמי מה אני רוצה להגיד לה ומה הייתי
צריכה להגיד ואז נפלטה לי צעקה :"ופעם הבאה תחכי שאני אגיד לך
להכנס".
שוב התחלתי לבכות. התחלתי לרחם על עצמי ולבכות, באסקימו זה
בדיחה אצלי זה מציאות. היא מן קוקיה כזאת שכל היום ליד האוזן,
נותנת פקודות מעירה הערות.
לכולם היתה אמא כזאת שכשחולים הם נשארים במיטה והיא מביאה להם
תה, אצלי זה היה ניצול הזדמנויות, אם אני כבר בבית, לא הולכת
לבית ספר ולא עושה כלום (לא שאם הייתי עושה משהו זה היה משנה)
אז יש לי זמן לנקות , עם גרון כואב הייתי פוצחת בויכוחים על
השארותי במיטה כי אני חולה.
כשהייתי קטנה , הייתי חוזרת מבית הספר ומתפללת שהיא לא תהיה
בבית ויהיה לי שקט או שהיא תלך לישון, הייתי מקנאה בחברות שלי
שהיו שמחות שאמא שלהם לקחה יום חופש מהעבודה והיא בבית.
היום כששכבתי במיטה נזכרתי בה. הרגשתי רע. תמיד אחרי שמישהו מת
זוכרים כמה היה טוב, ודברים טובים שהיו. ואני כל הזמן חושבת
ונזכרת רק בתפילה היומית שאמא לא תהיה שם כשאחזור מהבית ספר.


נכתב ע"י טופז