אך!
דווקא האלימות האגרסיבית הזאת
הדביקה אותי אל המיטה.

שמעתי את הסדינים מתלחשים שהפעם
זה הסוף!

כן, כן... ה"לא" הזה מוחלט כל-כך.

והיא - קורקבן ענק שכמותה
ליקקה אותי בהנאה.

הקירות התכופפו לראות יותר טוב.
המיטה לא יכלה לשאת זאת עוד
ונפלנו
מתפלשים במרצפות הגועשות, (קלעפטס כאלו...)
העבירו כמו אש את השמועה.

אבל היא בשלה.
אפילו בשלה מידיי.
קצת רקובה...
מטפטפת שעווה משד בוער,
חולבת ממני
בנזין מסוכן יותר.

לא שמעת מה אמרתי?
הסוסים עוברים ברחוב,
עוד לא המציאו את המכונית.
(איפה חנית?)

לא, היא לא מוותרת.
מבתרת אותי (לא שם)
וסוחטת עוד גב מעמוד השדרה.
מכרסמת עוד עצם מלב השגרה.

ואז נשאר רק אדם.
ולא סתם -
אלה איזה הומו אחד
שבכלל רק רצה לצאת מזה נקי.
(נו, כמה פעמים כבר אפשר להזמין את התמימות לאורגיה?)

והיא אמרה אחרי שהיא גמרה:
נו, למה שלא תקפוץ?
- התכוונתי, מהגג!











ואם אתם רוצים לדעת למה התכוון המשורר
http://stage.co.il/Stories/92507