"אני רוצה לדבר איתך על הבן שלך"
אמר הפסיכולוג שלי, ד"ר דר, לאבא שלי, שישב במרחק חצי מטר
ממני,
ולא הפסיק להתבונן מסביב כדי לחפש גלגל שיציל אותו מהמצב המביך
שבו הוא נמצא.
"אני חושב שלו יש יותר מה להגיד" המשיך ד"ר דר, כמי שמנסה
לדחוק פושע לפינה שממנה לא יוכל לצאת.
"אין בעיות" אמר אבא שלי, במבט מוזר.
"ביגלל שלנדב מאוד קשה לבטא את עצמו, במיוחד כלפיך, וביגלל
שהקשר ביניכם מאוד חלש, אני אנסה לפתח ביניכם דיאלוג, אני
רוצה
שאתה, נדב, תגיד לאבא שלך למה הרגשת שהוא לא מתייחס אליך במהלך
ילדותך".
גם אבא שלי וגם הפסיכולוג הסתכלו בי בארבע עיניים חודרניות,
כמצפים לגאולה הגדולה שתושיע את שניהם מבזבוז הזמן המיותר.
"אני חושב שהוא יודע, הוא תמיד היה מרוכז יותר בעבודה מאשר
במשפחה, ואמרתי לו את זה כמה וכמה פעמים, ולא רק אני, גם
אמא".
שקט בחדר...
"אוקיי, יש לך תגובה?" שאל ד"ר דר כמו עיתונאי שמראיין שני
יריבים פוליטיים.
"אני לא יודע, יכול להיות שלא היה לי זמן,
כשנולדה מיכל (אחותי הגדולה) עוד לא הקמתי את העסק המשפחתי,
ולכן היה לי המון זמן בשבילה.
כשנולדת אתה, התחלתי בהקמה של העסק, ולא היה לי זמן לנשום,
וכשנולד שחף (אחי הקטן) כבר התבססתי מכל הבחינות ולכן היה לי
יותר
זמן אליו".
אני בלעתי את הדמעות כדי שלא יראו.
ד"ר דר ראה, אך אבא שלי, כמו בנאדם חסר כל חום ורגש, לא שם לב
ביכלל, הוא עדיין היה מופתע מכל המצב המביך הזה. מאוחר יותר,
בערב, שמעתי את אבא שלי משוחח עם אמא שלי:
"נדב מתנהג מוזר בזמן האחרון, היום הוא דיבר אל עצמו לידי".
אמא שלי לא הגיבה,כאילו שלא רצתה להתערב. למחרת, הלכנו אני
ואבא שלי עוד פעם לד"ר דר. הוא המשיך לשאול אותנו שאלות
מביכות, ואבא שלי המשיך להסתכל מופתע לצדדים כמי שמנסה לברוח.
כמעט כל ערב הייתי שומע את אבא שלי מדבר עם אמא שלי על ד"ר דר,
ועל כך שנעשיתי מוזר בזמן האחרון. ערב אחד שמעתי את אבא שלי
קורא לי משוגע. באותו ערב, אמא שלי התחילה להגיב, היא אמרה
משפטים כמו:
"חייבים לעשות משהו עם כך, אני מודאגת, אולי נאשפז אותו בבית
משוגעים?"
ואני, בטוח בעצמי במאה אחוזים, ויודע שהם פשוט מפחדים להתייצב
מול ד"ר דר, המשכתי במתכונתי הרגילה והבאתי אותם אליו. כן כן,
גם את אמא שלי לקחתי לשיחה אצל ד"ר דר. לאחר כמה שבועות, קמתי
בבוקר, ומצאתי את עצמי מוקף בקירות לבנים. הרבה רופאים מסביבי,
והרבה חולים, עם עיניים עצובות. הבנתי שאני נמצא בבית
משוגעים.
התחלתי להסתובב סביב עצמי בדאגה, שמא כאן אגור במשך שארית
חיי.
לאחר כמה סיבובים, שמעתי קול באחד החדרים סמוך אליי, זהו היה
קולו של אבא שלי,שמדבר עם אחד הרופאים. פתאום שמעתי גם את אמא
שלי. אני לא זוכר את כל מה שנאמר שם, מכיוון שכרגע אני מלא
בסמים מרגיעים, אבל אוכל לתת לכם כמה מהמשפטים שנאמרו:
"הבן שלכם במצב חמור מאוד...בדרך כלל כשבנאדם סובל מפיצול
אישיות...
ולכן כל מה שד"ר דר אומר, בא לבטא את מה שנדב אומר...
אולי כל מה שהוא אמר לכם הוא נכון ואולי לא, אבל זה בהחלט משהו
שהוא רצה להגיד לכם...
ד"ר דר הוא מה שנדב היה רוצה להיות, אותה דמות קשוחה של
הפסיכולוג, שיודע שהוא השולט בחדר ,והוא יכול להגיד מה שבא לו
על הלב...
נדב וד"ר דר הם אותו האדם...אני רוצה שהוא יישאר אצלי לפחות
לכמה שבועות לבדיקות..."