בלי שום מחשבה או תשוקה. מן קרון עמוס ונפול וראש דומם בו. היא
ישבה שם כמה דקות אחרונות על נייר פרגמנט כזה שעטפה לה אמה
בזמנו את הכריכים לבית הספר, בצורה של אסלה עם חור למחשבות
ולחורים.
חשיבה על השעון שממשיך לנמנם. היא ראתה את הבגדים שלבשה
מופשלים מעליה בחגיגיות ושמעה את הנייר כריכים נקרע מהישיבה
הממושכת.
באותו אזור ישיבה נמנו אלפי אנשים ומאמינים. היא ידעה  שגם
המבט האחרון שניתן לה לא ראוי לה ולא שייך לאפילה הבנויה
סביבה.
ילנה. שם שנותן מבט, שם שמזכיר לי את אותה שמלה ואת הציצי  לא
רגיל שלה.
היה ניסיון אמיתי להתחזות, למראה המוכרת. הוא כשל מעט דקות
לאחר שהתחיל. דקות מחוברות למגילה אותה רצתה לכתוב, ואם קיימת
הבטחה אז זוהי הייתה אמונתה. הצורה הנהדרת בה  ביטאה עצמה
הושיטה לה את התקווה ונתנה לה את האחיזה, זו שלא אשכח לעולם.
היא חזרה אל האף המלוכלך ואל הנייר המגולגל והשעון המנמנם,
שמות התואר שהדביקה לכל נגיעה בדבר הצחיקו אותה והיא צחקה בקול
ולא הסבירה לאף אדם.
היה קיים בה געגוע חזק לרגעים אחרונים ומעטים, לזחילות ומחסור
ולראש הדומם. שיביט בה.
בדירה מלוכלכת ומסודרת היא הסריחה וספרה את הכסף, האושר והיחס
בניהם.
חיי המקום וחיק החיקים והכל בפירוש סביב עצמה, הייתה בה עוצמה
לא מובנת למתעניין ולעצמה. עוצמה שהתחלפה כמו המראה שלה,
מכוערת ומאוסה או יפה וחלומית. השנאה והאהבה היו גועשים
ונהדרים ללא סיבות או תירוצים.אהבתי את אותה שמלה ואף מלוכלך,
את חוסר ההבעה בעיניים ואת המזל שהגיע בחבילות או התעכב בים
שלה. ים הדם שלה.
אחרי שעות של הובלת פיות ונשימות אל הדרך היא החליפה את
המעיל-מגן שלה בחיוכים נימוסיים והמשיכה. ראשה נכלא בין מבטים
של נשים יפות או של חיות טורפות-נוטפות ריר, ידיה היו מורמות
כמבט והיא הרגישה את התחנה מתקרבת אליה. אל החלק הקשה בגופה.
היא ידעה והחרישה כי תרופות היו בשבילה כמו ריפוד צהוב ומבהיק
על כלי נגינה, אחד מהריפודים, אחד מן הכלים שהכירה.
והיא חשבה על החי שראתה לפני כמה שעות, שהתעקש לקרוא לעצמו בשם
מתריס, שהתעקש על אהבת האל והשונים.
היא פתחה אתו את המעיל-מגן שלה ואת נעלי גמקא שנקנו בכסף רחוק,
את אוצרותיה היא חבקה קרוב אליו אך לא מספיק. בכדי להריח את
ריח השעווה, כיסתה את פניה ונחיריה ושאפה את הטריות יחד עם האל
הגלוי לחי בין האצבעות. אלו שרצו לא למות ידעו את המלאכה,
המתים לא הסתדרו דווקא שם. היא ידעה שריר רב  ייזל ולכן לקחה
עוד שאיפה והלכה.  ריפוד צהבהב קרא לו  ואפילו הביט בגמלוניות
אחריו, הוא הביט כבר במסך ושערו רעד מהחום ומפחד.


אל הגולשים ואלת המדרשים החליקו במעלות המצווה, הם מעדו פעמים
בדרכם אל השפל, הזמן הלך ונעצם. ילנה הביטה בקיר מולה וידעה.
טוב למות בעד עצמה. טוב כפי שאסור והמהומה תהיה רבה. עשרות
פעמים דמיינה מול עיניה את חזרתה אל החיים שם, את הראש המתעגל
בחשש או בביטחון, את אותם רגליים שבוודאי יזכירו לה  כל סמטת
מחשבה בה פסעה בטוב.
אחרי  זמן היא ודאי תהלך כך. יפה או חלומית.
בבנייני הזמן הגבוה פגשה אותה, בריצוף ומלחמה על מבטים וייחוד.
המראה שלה לא היסס לרגע וקרא לעברה. להביט בה . היא לא הבחינה
בחלום או ביום ונסעה. ילנה חשבה שחבל  היה לפתוח את פיה. הוא
הפיץ בועות טמטום והעיניים ריצדו אחרת. גברבר מגולח ומלצר ערבי
טוב-רע הזכירו לה. וגם המגע הדוחה של שותפתה ליחס באותו בניין.
לאחר כמה דקות הגיעו אל הקומה המבוקשת בלי לומר מילה.ילנה חשבה
על הלבוש שלה ועל ההערות. על חזה השטוח ואפה. הבועות עדיין
מול. היא פסעה אל השירותים המיוחדים בקומת הבתולין שלהם. סגירת
דלת. שני סיבובים. בטוח.
היא העבירה את אצבעותיה הקצוצות על בטנה, על כתם הדם והשערות
השחורות צבועות חזק.
שיחררה את שערה, את  רגליה  ועיניה מן הרצון הזה שכמעט שלט
בה.

" לא אחסום עוד את תשוקתי
אלטף אותה. עד שיגיע.
את הויתור אשתיק. חרש.
ועיניי יחזרו להתרגש. למשש.
פן אדע  צרתי. צרת לבי."
צרת לבי. לבי.  הבשר בבטנה התמשש. מן יגון שורף וטוב. התמקדות
בנקודה המסוימת של פיה, הבגד אותו לבשה וצורתה. השיניים דחפו
קדימה ואחורה בכאב. בדרך לעוד כתם דם. אדום מכל מה שהכירה.

הפשטות במראה הייתה בשבילה לגאווה, חי לחש לה שהיא ביוטיפול.
האבנים הבהיקו ונהגי טוסטוס מיהרו לחלוקת מדי אופי ודפוסי
התנהגות.
ברחוב ממול מיהרו לבשר בצעקות אימים על שיגרה או התפרקות. על
יום שגרתי או יום מהפכני.
ילנה לא שכחה מה מטרתה בכניסה הזו, לעיתים הייתה שוקעת או
מתרפקת על מיטה חיה, לפעמים הרגה אותה. והיו ימים רבים שלא
הלכה לישון. "השינה גוזלת זמן יקר מדי" הסבירה באותה צורה כמו
ששמעה. עם הגבות מתרוממות לכיוון מה שחסר לה. התנועות שלה
נשאלו כולם מחיות בר שפגשה בדרכה, דיבור. מבט.רעד. קנאה.
אל הנחל שנשפך הלכה ברצון, התענגות על הטבע, השעונים היקרים
בדרך, היתושים על המים, ואחר כך  הקבר שלה. בין מאות מאמינים.
בין עשרות סיפורים. בין זמן יקר מדי.
מאה מדרגות ושוב הכריך. הפעם מלא ברצון למגע ידיים צרות-זרות
לתוכה. השקיקה נוראית והמרחק יפה ממנה.
חי עיכב אותה פעמים רבות בשאלות שגרמו לה לתמוה ואולי לשכוח את
דרכה. בניסיון למצוא תירוץ לטעות.לעיכוב. החץ של אותו רצון לא
סטה מן הדרך, הוא המליך רגעים קטנים שגרמו לה לצחוק צחוק
שלה.ללא חיקוי קל. גרונה געש. שערה התפזר.
האבנים חגגו בין רגליה לבין המגע הזר שלו יחלה.

מים וסבון. שערה עקשנית. גבות. צהוב בעיניים. דלת. משהו אכל
מישהו, משהו התבונן, קילל והסתלק. מישהו כבה.  ילנה ידעה
להבחין.
את שארית הסבון שלא נשטף עם המים מרחה על השמלה שלה. הכתם הלך
והתפשט, החלום נחלם גם הלילה.  אחרי פגישה עולה עם יצר ההרס,
באה ועזרה. חילקה תפקידים ותאורה לבמה.  היא זכרה את המילים,
את האצבעות. ההליכה. היו רגעים בהם צחקה בקול גדול וציירה
תמונה שונה. ידיים אוהבות וילדים יפים. חשיבה טהורה.
היה לה טוב להתרפק על השיר הזה, לשקוע רגע בדמיון רטוב מכל
טוב.
המשבצות באו עם קיפולי הבטן והמבטים. המלחמה נמשכה בווליום
נמוך יותר, מוכר ומקובל.
25 ימים להמלכה. 7 ימים לחרדה. 60 יום ליגון ואנחה.
ילנה דמיינה את המורה הקטן עם אותו כיסוי מדבר בשפה יפה, את
הציצים הדהויים מתקרבים אליה. תלתלים של רוע ללא שינוי. בדים
וצבעים ועיניים.  כולם הגיעו. גם היוצא מן הכלל.
השיחה עם המורה דמתה להתגרות ממושכת ביצר ובתשוקה. המורה חבק
את ידיו כלא מרגיש מאומה. עור חום ודק התקרב אליה בצעדי הליכה
מוכרת, צעדי ניסיון ולאחריו הייאוש.
קול מתנשא. גאה. עדיין לא בטוח. מייחל. כמה דמיון. ילנה המשיכה
לצעוד. צעדיה רעים בעיני האל. ללא חשש או שייכות. העור חזר אל
מיטתו, שחום ויפה מתמיד. ילנה חשבה שלעולם לא תפסיק לאהוב
אותו.
ואז רגיעה. תפיסה בחבל המוכר-מנוכר. מסטיק ירוק וכמה חובות.
המראות בעיניה מאוסות ואין לה היכן להסתיר את הדם. חי עזר לה
בתחושת השייכות תוך הפריית איברים ומעשי חיבה יתרה.
חתולים וריקבון רקדו כל הרגעים מול עיניה. היא ספרה את הדמויות
והמראות, את המורה היפה ואת מספר התלתלים הרעים. את הקילוגרמים
המיותרים בגופות מולה.
שום עיקרון. בנייני הזמן הגווע נראו לה ארוכים וצרים.
אישה יקרה שבודאי תמות זרקה לה:" זו  פסימיות. מוכרחים להיות
שמח ". ילנה צחקה ולא ענתה לה. משהו בה ידע .
בחום הגדול היא נרדמה. על מיטה ללא כיסוי. רטיבות מלוחה התרפקה
לה בין הזרוע לחזה, מקום בו השחי התגורר. הקולות בחוץ. סנדלים
נפתחות. משהו בה צעק את שמה והיא שאפה את הרגע אל תוכה. אל חי
והטריות.

אחרי מספר לילות הגיעה הגסיסה. כאבים ממחסור ומחלות מתפתחות.
ילנה נזכרה במקרים היפים- איך שאתמול נתנה לאביון לגעת בה,
כרעה כלפי תשוקתה ומיד פזלה וחזרה אל הדרך הישירה והשגרתית.
החיוכים האלו היו בשבילה.
צבע בשיער. צ'ק מעוך בתוך מגירה על סך. סחטן, באמת שסחטן. אבל
די. בהירות הסדינים התרחקה ממנה כמו אור. כמו בימים בהם השתמשה
בידה.
דווקא היום נפגשה עם אותה היד. ואותו הריח בווליום נמוך יותר.
כי הכל בראש.
הבהלה סביב הסימן אינה מובנת לה. מהו סימן? סימן אתני או
פוליטי, רגשי או מוחשי.
ומהו חלומה היום? לחזור בכדי להשאיר משהו או לשוב בשביל לא
להשאיר כלום לנחלה, לדורות הספרים והאיברים אחריה?





בשעת בוקר מוקדמת היא התחילה בתהליך הקילוף לעתיד שישב בדיוק
מולה. היא אהבה את המבטים ואת הלשון המשתוקקת.
ראש הדשא אותו אימצה לליבה ואל צרכיה ישב לה על הברכיים מבסוט
ולא חושש. ילנה ידעה שתהליך האימוץ ידרוש ממנה הרבה, ראתה את
הכאב ואת התשוקה.  על צמיחת הדשא שעל ראשו אף אחד לא סיפר לה
ולכן עקרה את שערותיו החדשות שלא התעייפו או התייאשו ורצו
לצמוח.
צמיחה הזכירה לה את ימי העדן בעברה. התיקים היו תמיד ריקים
מתוך רצון למילוי, תמיד אהבה את המילוי. בכל חג. ושיהיה מתוק
ונעים לה.
הטריטוריה שלה נעה בין דליפות לבין סתימות.
רציתי לראות אותה בכל בוקר, שיעבור גם בי ריח השתן עם ריח
דיאורדורנט פירות. וכתבתי לה המון. אחרי שנים מצאתי שקית ובה
כל אות שהקדשתי לה וקירות רבים. ובסוף תמיד " תשמחי" אחד.
אמיתי. שלי.  וכמה ששמחתי.


הגבות העבות המשיכו במשחק התפקידים. לאן שבא, איך שבא ועם מי
שבא. השמלה נראתה לה יפה לפתע וצבעה דמה לצבע הבוץ הרטוב
בצנצנת חברה הטוב. היא שהתה שם בצנצנת זמן רב.
ממלכה. ללא שפה או פטישי אהבה, ללא חיות מחמד.
המרחק נגע בריח, הטעם השתגע, המטרה הייתה ברברית. כיבוש שטחים.
האיברים רקדו בחגיגיות. באסלה המטונפת מצואה שחורה ראתה את
דרכה חזרה, את הכאב שבנתה לה, את הגומה היפה ואת שיתוק הפיות.
דחיקת הקץ הייתה מובנת, כמו הזרות והטשטוש לה התמסרה.
והכוח  הזה שלט בה. בשערות השחורות חזק, בקולות מדומים לטובים
יותר, הוא אחז בכל חלק מעירומה ולא ויתר. לראות. לגעת וללקק.
התפל הפך בביטחון לעיקר.
חי היה גם שם. הוא שאל שאלות וחבט. מדי פעם קם אל שירותי
הפלסטיק, רחב יותר, מאמין יותר.
זוויות העיניים התלבטו, הבטן התקפלה. ילנה נישאה לטוהר השקר.
לקרקעית הביצה .
אנשי הממלכה הוזמנו ואף הביאו אתם מתנות- חיות, משחת שיניים
קטנה לנשיאה, ממרח לשיער. הסבתא התנדבה להכין מאכלים
ייחודיים-מסורתיים.  מישהו ניגן, משהו שר, שניהם הניפו ידם
לכיוון מעלה ובשפה לא מובנת שרו שיר קדוש. יופי המרחק התחלף
ביופי חלק, במפשעה מפוסקת, בשאיבת הטוב והמיטיב.
ילנה הסיטה את מבטה, עיניה חזרו ללחוש ולייחל, גופה נאטם.
השירותים במבנה הסגור התרחקו, ריח השתן התחזק וכך גם החום. בין
זרועה לחזה התרפקה לה המליחות בצורה רטובה ולא אנושית. מראה
הממלכה נגוז, השלטון והזכות נבזזו, חי קם בקלות אל דרכו והיא
קנאה בביטחון ובעובדות הפשוטות לפניה. שערה האפיר מחדש, עיניה
התכווצו, פיה חזר לנבל. לקלל. רגיעה.

בתוך הסדר מצאה לה תעסוקה אהובה, קריאת הקוצים הובילה אותה
לכאב ואותו נהר אכזב המשיך לדבר אליה. היא גלגלה את נייר
הטואלט ולא ענתה. לא בהתה. העיניים האלו לפתע קרות כמים
מוקפאים, כמו חול תקוע בבקבוק שנים.
הגורל שיחק משחקים. בגדול.  הוא היה שם, היא ידעה ונגעה בו.
בימים טובים ליקקה את אצבעותיו ואת אוזנו, בימים אחרים הכאיבה
לו, בשליטה מוחלטת. והצחוק היה גמור וטוב, היא אהבה לראות אותו
רועד ומתפתל,באותם רגעים ניצלה את מעמדו. היא שאלה מה מצפה לה
ולמה הוא מכין   אותה. בפעם השישית ניסתה בכל כוחה למצוא בו
משהו מושך וכוחה הדל לא מצא דבר.
עם הזמן גבר בה רצון הטיפוח והפיתוח, עם הזמן גברו המסרים
והאיברים.המשחק מעולם לא היה אמיתי. לא בשעות בהם ציירה דעות
אנשים, לא באמבטיות והראש הרטוב, לא בשקיעות בתוך עצמה.
הלכלוך היה שם תמיד. הסתתר או התפתל.בין ייאוש ליגון, בין רצון
לאסון.  הביקורים והפרידות היו קלים.  צבע השיער לא בער, חיה
נפלה למישהו בין הידיים, שיר נגע למשהו בלב. אהבה הפכה לקנאה.
ילנה למדה להעביר את המרחק, לעצור את כנפיה. לשתוק. לדבר.
להביע דעה. להתלבש. להתפשט. לשיר. לשתוק. לקפל. להכות. להביט.
לקנא. הכל בטוב, בכיף. באושר.
כמובן שהיא הבינה את המסר, את הקשר, את האמת החבויה בשטיחים.









ריח הדמיון נעם לה, סבון משופשף, מים מלוחים, שליטה. המתנה
היפה ביותר התנגנה לה בין אוזניה וגופה הרחב. עשן צהוב בטעם
גמר עליה, עשה לה טוב.  ילנה  המשיכה לצעוד בין הגלים והחיצים,
אל הדרך הלא מסומנת.
נסיונות לחיוך. שני משתים. עשן. רגליים. קליעות למטרה. לילות
שלמים שהיא העבירה בחשיבה, בתאווה לריגוש מהסוג הטהור. צורר
בעל עיני זבוב שאל אותה מהי תאווה, רצון חזק מאוד. בוא ותחזיק
אותי. תשוקה חבויה. ילנה עצרה עצמה מלבעוט בו ולשפוך את תוכו
אליה. איבר אחר איבר. רסק איברים. מיץ דחוס. הנאה צרופה.
היה טוב לרחם על זד, ילנה השתרשה בה במומחיות. חי הגיע כמעט
בכל ערב לניצוץ קטן שהספיק לו וההצגה גדלה והתפארה. הידיים
בתפקיד הראשי, הצלעות משניות, האף נלחם על כבודו בין מוסכמות
התיאטרון.
ימים של בדים ונעליים, ימים של פיות, של ריחות נעימים או
מבריחים.
ילנה מדדה כל פריט ומתג כיבוי. כל תווית לתפארת, כל אטרייה
לאחסון, והראש דשא איים בנשירה, הטקס נקבע. ללא פשרות. מריטה.
ללא התעצלות או התנצלות. שערה אחר שערה, חיבור אחר חיבור ורעש
הניתוק הממכר. לילות טבורים ובועות.
ריח הסבון השתפשף בריח הפירות, בריח השתן וריח המעיכה. אורחים
החלו להגיע, חולים ובטוחים. עיניים היו תפילתה, מגע דחה אותה
ודחק אותה או שיחררה לעולם הקריסטלים השבורים. יחפה.

כשניסיתי ליצור קשר, ידעתי שלא אוכל, שחיי זוחלים, ששכלי מפותח
מדי, עיניי מביעות מידי.  תמיד התמסרתי למטרה, ידעתי להכיר
מבטים. עליה לא גברתי, משהו בה חסם את מה שבניתי. הצטערתי
בלילות וניסיונות בימים.
באותו טיול לארץ הכתב, התמסרתי. לגמרי. גם התייאשתי ונגעתי
וכמה שהשתוקקתי,
רבעים שלמים הייתי יושבת בעיניים עצומות או לבנות מול גבה.
הכרית האדומה סוחפת.
המסטיקים, מכתבי תודה, שערות והריח שלא הורח . ולא צר לי
עליה. כלל לא.


ילנה הביעה את אכזבתה משאריות האוכל שנדבקו לתחתית הסיר הירוק,
מכתבי התודה הילכו לה בין עצמה לעצם החן, שכבר קיים. הרהורים
על שירים שנכתבו. על תמונות מזויפות.  חתוליה רקדו בין שפתיה.
לשון. כרטיס בחינם. היא התכסתה בנייר הפלסטיק שהונח על הדרך,
בודאי התכסו והתאהבו בו כבר רבים.
העץ המשיך להצמיח את עליו הזועמים, הענפים חדלו לרטון. הם
הושקו במנות הסם הצהוב בכל לילה. לילה אחר בוקר, לילה אחר
שלושה רבעים של פוטנציאל אדיר.
רשת. נייר. דבק. מצרכים למשמעות ומשמעת עצמית, דבש מכוסה בכל
טוב, דבש מדביק שערות שחורות. גם ביום שכזה. נייר הפלסטיק
התחיל להתמוסס, ילנה נרטבה.
 דבש נשר עליה ואחריו גם שאריות מעיני הזבוב והרסק. היא
הרגישה את הבטן ואת הלכלוך, את הדבש והידיים.
העבירו אותה למקום אחר. רחוק. אוהל.  כיסאות. נעליים. פירורים.
מושגים שונים לגמרי. בנייני הזמן הפכו קרובים יותר ונהגי
הטוסטוס שוב מול עיניה. עדיין בדרכם.
ילנה התרגלה להליכה, היא למדה לזהות את הקריסטלים השבירים, את
הפצעים שיש לעצור בשבילם, אלו שאפשר להמשיך, את הריחות
ומשמעותיהם, את תכונות ראש הדשא שלה, את אופן הניתוק ואופן
הליקוק, הזכויות והחובות.

הפסקה לטעימה. כתם דם בצורת פיס אנד לאב. לימוד בראש. הבנות
קצרות. אמת. שמיים.
ילנה שמחה מאוד. צעקה וקיללה . השמיים, הבניינים, ריקוד
החתולים. אפילו הקריסטלים נעמו לה.
הרבעים התפזרו בגופה ובראי, העיניים שלה חייכו, היא בהחלט
הרגישה טוב.
כל הפסים הוזמנו, גם פסי האופי, כל האיברים, גם השחורות
והאפורות. היה מרגש וצהוב מאוד.
הנגיסה באלף פירות יפה לה. הממלכה שוב הומלכה.










הדיבור על העמק הנעלם עמד באוזניים לכל הסובבים. ילנה לא הייתה
בניהם, היא הפצירה מעלה מעלה  בין טיפות הרטיבות החודרות, היא
בהתה בעיניים מלאות עשן כמוחאת, קול צף זף רף . דומם.
חלקי הצנצנת נעשו רצופים פחות, ילנה הרגישה את הדרך נאטמת, את
שאריות הבוץ, האבנים.
שמחה מהולה תמיד. עצים, ראשי דשא, נייר ודבק, חי ומילוני
פירושים של תנ"ך, היסטוריה או לשון.
הרטט מגיע לאחר כל אלו.

ילנה ניהלה את דפי הצנצנת בקפידה, התמסרה למלא דוחות שבועיים,
התנדבה לפתוח במבצעי התרמה, ניגבה את הרצפה, האבק, המוסר. שום
אבן לא עמדה מול האף המלוכלך, הניקיון, המריטות הקבועות. שום
אסלה לא ניזוקה מן הישיבות הממושכות, משיכת השערות ועטיפות
הכריכים בבוקר, שום חי לא נטמן, מעיין לא נסדק, בריחה לא
תוכננה.
שיגרה זה רע- כך היא הביעה, עם אותו המבט כלפי מעלה. הספירה
נמשכה. הממלכה מתרפקת על זיכרונות, צנצנת כבר מזמן לא צנצנת
וקריסטלים מזמן הפכו אויבים- אחים לדם, לקטיעת העור, לשילוב
השפיץ עם הבשר, המבריק עם הטהור- נוצץ.

המבט שלה לא נתן לי להמשיך. אך המשכתי. באלפי דרכים הלכתי
לקראתה, צועקת, חושבת.
שלושה ציורים של נחושת צבעונית, ארבע עשרה עלים מרשרשים משמחה
ואי יכולת לנוע- הייתי עלה, עכשיו אני יודעת. בין גינותיה
הפורחות- שוממות. היא בעלת הארמון הנצחית. בוחרת, טופחת,
מתפתלת. בין צבעי  הרשרוש, המילוי המתוק, בוחרת בקפידה את הענף
עליו אגדל, ממנו אושקה, יודעת את עוללי ואת שירי.
היינו מעבירות שבועות בהשקיה,  טפטוף מים אל הלשון, האוזן
והצוואר ואחר כך שופכות הכל ברעש. דומם. על הבגדים, הנעליים,
כורתות את הגדילה והטיפוח וכל הגן נבל לי בין השיניים
והמעיים.

ילנה דייקה בבקרים להנחת הדבק, היא התהפכה בבירור ורצתה מאוד
להניע את גופה, אחרי איבר מסוים. ללא הליקוק, אחרי מה באמת.
טלפון. שיחה. עוד אחת. שכיבה. כפיפות. מחשבות. גלגל מסתובב
בהנאה. צעקות תאווה.
אחר הצהרים, ברבע השלישי, הייתה עומדת ובוחרת את הכלים, את
בני האדם, את האסלה וסוג התחבושת. הצריבה שוב תפסה אותה כורעת.
כנגעלת מגוויית אדמה או בעל חי, ואז ההרטבה. הנייר. האצבע.
החשש. מילה חדשה שברה את שיניה. ילנה הקפידה להשתמש בה, התראות
נתנה לה הרבה ממילה, היא נחשבה לייחוד והבדלות.
כמה יפים הלילות. ילנה רצחה את השתילים, אחד אחר השני, כל היום
חיכתה לרגעים הללו, בידיה תרגלה את כוח המריטה, את הצורה
המחמיאה.
ראש הדשא נהפך עלוב, כוחו הפך לאביון עיוור, צל. היא גמרה
עליו. בלילה לאחר הטיפול, חדר מלא אוכל ואור קטן, כמה זמן. ראש
הממלכה פתחה את פיה, את צלעותיה, את שמלתה, הנקודות המיותרות
וברחה אל רבע אחר. אחר הרבה יותר.


ביום הקדוש ביותר עיניה רעדו. שפתיה קללו שיר. האלים שכנו שם.
יפים ולבנים, היא הבינה שאת כוח העקירה לא תוכל להפסיק.
והמלתחה שלה רתחה. אין איפוק. בזיזה. כיבוש שטחים.
התענגות על רגע, על מגע, על שיחים שלמים של שחרור וחולי. ילנה
שכנעה את עצמה, היא אטמה את הפתחים וחיכתה לכניסה. לריקוד. לחי
שייכנס ויטביע אותה. היא תבלע את המילוי, את שאריות הרטט מלפני
ימים. הפרסום מקודש. כן תהילתך. ילנה חפצה במות המת ובשובו
מדרכו, עד יומה תחכה לה.




בזמן הרביעי  הקדושה עטפה אותה. טקס העקירה נדחה לתאריך זוך
ומבהיק בין דפים צהובים ומרוטים, ציורים כתומים, כתמים אדומים
והשיער שלה מפוזר בכל איבר. שתיל. עציץ.