עידן נולד לפני שמונה ימים, ומאז כמעט שלא הפסקתי לבכות.

אני וענת התחתנו לפני קצת יותר משנתיים בסוף יום החורף האחרון
של השנה ותחילתו של האביב. ורק חלפו להם כמה חודשים וכבר
התחלנו לתכנן את עידן, עדיין אומנם קשה לי להבין איך דווקא
בתקופה זו של הקיץ ומה שהיה פעם "החופש הגדול" וסימל עבורי
יותר מכל את עצמי ועצמאותי התחלנו לחשוב על עידן אבל כפי
שגיליתי בהמשך המציאות עולה על דימיון.
עידן, לפחות עבורנו, נולד כבר לפני שנתיים, סמל של תקופה חדשה
ושל תקווה לעידן חדש בחיינו.

כשכפר סבא נכבשה ראשונה ידענו בביטחה כי המצב הנוכחי הוא רק
זמני וכי התגבורת תגיע במהרה. הדבר היחיד שהגיע במהרה היו
הידיעות על סופה של המדינה כמו שהכרנו אותה על כל צדדיה
המטונפים, המושחתים והמשיחיים אך גם העצמאיים אשר כה זלזלנו
בהם עד אותו היום.
תחושות רבות של עצב התמזגו עם תחושת השמחה לאיד על כך שאנחנו
(כן כן אנחנו. למרות שאני השתמטתי, הלכתי להפגנות, חתמתי על
עצומות והתוכחתי) הבאנו את עצמנו לכאן, ויצרו אצלי מין תחושת
אפאתיות חריפה לגבי ההווה.

למושל הצבאי לא הייתה שום בעיה ביצירת וקביעת נהלים. באחת
התקיפות האחרונות שלו נפל לידו ספר של תרשימים, תרחישים,
פקודות ונהלים ברורים לגבי היחס לאוכלוסייה הכבושה, כך שלמעשה
חוץ מיישום התורה המצליחה שלנו הוא לא נדרש להפעיל יותר מדי את
ראשו הקט (אך המצולק להפליא).
לסביבה הקרובה אליי אשר גדלה יחד איתי על ברכיי מורשת ורשה,
צביה ואנטק לא נותר אלא להתחיל במשחקי כאילו, אשר למעשה לא היו
יותר מחיקוי עלוב של סיטואציה אשר לפני שמונים שנה בזמן, מקום
וסיטואציה אחרים לגמרי היתה מרדנית וחדשנית וכיום לא מהווה
אלטרנטיבה אפילו ל"חדר" שנפתח בקומה הרביעית בבניין של אבא
ואמא. קשה לדור שגדל ובנה את עצמו וסביבתו על סיפורי גבורה
וחלוציות לחדש ולהפתיע במשהו קצת אחר, כאילו כל המקום הפנוי
במוחנו הקט תפוס על ידי "אז" ולא נותר אפילו מרווח קטן למחר
חדש.

בתוך הריק העמוק של העשיה והפעולה תקפו את ענת הצירים.
איך איך זה קורה לעזאזל דווקא לי??? שבוע 26 וכבר צירים. אולי
כי שילמתי מיסים כמו בובה'לה או שמא פן היד הקמוצה במימון
המודעות בעיתון?
לענת כואב ואני מרגיע אותה שזה כבר יעבור, בדיוק כמו שאר
הדברים הרעים בעולם רק שתרגע קצת כי גם היא יודעת שלוקח זמן.
כבר  21:13 וענת כבר מתחילה להיאנח מכאבים. נועה, השכנה ממול,
יושבת איתה ומוחה את טיפות הזיעה המלוחות מפניה. למרות העוצר
רצתי מהר לדבר עם גדי שהוא רופא מומחה למשהו עם שם ארוך ובמקרה
גם אח של איתן לשעבר ראש העיר. גדי אמר שאם תוך שעתיים המצב לא
ירגע אז הוא ינסה להתחמק אלינו. בשעה 22:54 האנחות של ענת כבר
הפכו לצעקות. תוך עשר דקות גדי הגיע ואמר שצריך לפנות את ענת
במהירות לבית החולים כי במצב כזה נהיה חייבים להכניס את התינוק
ישר לאינקובטור. ברור מהיר אישר את חששנו כי רחוב ויצמן חסום
לתנועה ע"י כוחות השלטון ואין שום דרך להגיע למאיר, בי"ח מאיר.
בשעה 00:21 כאשר זעקותיה של ענת נעשו איומות וצורמות, מהסוג
שחודר לך לורידים ומנער אותך, גדי אמר שהוא יכול ליילד את
התינוק ולפחות להציל את ענת. לא בא בחשבון. ירדנו לאוטו ואמרנו
שננסה לדבר אל לב החיילים. מאה וחמישים מטר מהמחסום של רחוב
גלר ירדתי מהאוטו בכדי שלא "יפלשטו" אותנו והתקדמתי לטנק
בידיים מורמות, הפנסים סינוורו אותי והקנה התחיל להסתובב לעברי
אך לא הייתה לי שום ברירה אלא להמשיך. החייל אמר שהדבר היחיד
שמותר לו לעשות זה להרוג אותי והוא מציע לי להסתלק מהר לפני
שהסמל יגיע ואז גורלי יהיה מר. "מר??" שאלתי אותו במצוקה כואבת
"מה עכשיו-מלוח?"
ניסינו לחתוך דרך צופית אבל חפרו שם תעלה שגדולה על הרובר של
אבא שלי. 02:41 ואנחנו בחניה של הבית, ענת כבר בקושי מגיבה
לסביבה, הצעקות הפכו ליבבות חלושות והזעה לרעידות בלתי נשלטות.
גדי אומר שחייבים ליילד את התינוק לפני "שבכלל יהיה מאוחר".
וכך אצלי בחדר העבודה אשר עמוס בחוברות של "חיים אחרים" וספרי
טבע ורוח בשעה 03:09 נולד עידן.
דמעות כבדות זרמו באיטיות על לחיי אולי מאושר על עידן וענת
ואולי כתגובה לגוף הכחוש שלו.
ב- 05:30 רבע לפני השחר כבר חיכינו לפני המחסום. נתנו לנו
לעבור להתחלה, אני, גדי והיצור הכחול.
תוך עשרים וחמש דקות עידן כבר נח לו באינקובטור.

בתשע וחצי בבוקר, בדיוק השעה בה אני נולדתי, הלך לו עידן לעולם
אחר.
באחת בצהריים כמעט 16 שעות אחרי תחילת הצירים קברנו את עידן.
עידן חדש.