בחוץ השמש זורחת, ולמטה, על הדשא, חברה שלי ערומה. עשרים ואחת
ביוני, היום הכי ארוך בשנה. אנשים שעוברים ליד הבניין שלנו
מסתכלים, חלק מהם ממציאים אפילו תירוץ להעצר - שהם צריכים
לשרוך את הנעל נניח, או שדרכו על חרא וקריטי להם פתאום לגרד את
זה מהסוליה. אבל יש כאלה שנעצרים גם בלי תירוצים, כנים עלאק.
מקודם אחד אפילו שרק לה, אבל חברה שלי לא שמה לב כי היא בדיוק
היתה באיזה קטע מותח בספר. והזה ששרק חיכה שניה, וראה שהיא
ממשיכה לקרוא, אז הוא הלך. היא קוראת הרבה, חברה שלי, אבל
אף-פעם לא ככה, בחוץ ערומה. ואני יושב במרפסת שלנו בקומה
שלישית, חזית, ומנסה להבין מה הדעה שלי בקשר לזה. אני מוזר קצת
בקטע הזה של דעות, לפעמים באים אלינו חברים ביום שישי,
ומתווכחים על כל מיני דברים, בלהט, פעם אחת אפילו מישהו קם
באמצע כועס והלך הביתה. וכל הזמן הזה אני רק יושב  לידם,
ומסתכל בטלויזיה בלי ווליום, קורא את הכתוביות. לפעמים, בלהט
הויכוח, מישהו עוד יכול  לשאול אותי מה אני חושב. ואז אני לרוב
עושה כאילו שאני חושב, מתקשה לנסח, ותמיד יש איזה אחד שמנצל
את זה ומתפרץ.

אבל שם מדובר בדעה בנושאים יותר מופשטים, אידאולוגיה וכאלה,
וכאן, זה בכל זאת, חברה שלי, ולא סתם, ערומה. כדאי מאוד, אני
חושב, שתהיה לי דעה. האילזובים יוצאים עכשיו מהדלת של
האינטרקום, האליזובים גרים שתי קומות מעלינו, פנטהאוז, הגבר
מאוד זקן, אולי בן מאה, לא יודע אפילו מה השם שלו רק שהוא
מתחיל ב'ס' ושהוא מהנדס, כי חוץ מהתיבה הפרטית שלהם יש גם אחת
גדולה שעליה כתוב אינג' ס. אליזוב, וזה לא יכול להיות היא כי
השכן דלת מולנו פעם אמר לי שהיא עמילת מכס. היא גם לא פרגית,
הגברת אליזוב, והיא מחמצנת, פעם ראשונה שפגשנו אותם במעלית
חברה שלי היתה בטוחה בכלל שהיא נערת ליווי, בגלל שלבושם שלה
היה מין ריח כזה, כמו של דטרגנט. האליזובים נעצרים ומסתכלים על
החברה שלי שקוראת ערומה על הדשא, שניהם מאוד דומיננטים בוועד
הבית, המטפס על הגדר, למשל,  היה רעיון שלהם. אדון אליזוב לוחש
משהו לאישתו באוזן, והיא מושכת כתפיים בחוסר אונים,  כאילו
מישהו מת, והם ממשיכים ללכת. חברה שלי לא שמה לב בכלל שהם
עוברים לידה, היא עמוק בספר, שקועה. והדיעה שלי, אם אני מתאמץ
לנסח אותה, זה שזה שהיא תופסת צבע זה יופי,  כי כשהיא שזופה זה
מבליט לה יותר את הירוק של העינייים. ואם היא כבר משתזפת, אז
הכי טוב  ערומה, כי אם יש משהו שאני שונא זה את הקווי שיזוף
האלה של בגדי ים, שהכל כהה ופתאום לבן. זה נותן לך תמיד את
התחושה שזה לא אותו עור בכלל, שזה  מין  משהו סינטטי כזה
שקונים בקלאב- מד. מצד שני, גם לא כדאי להרגיז את האליזובים.
כי אנחנו בסך-הכל גרים כאן בשכירות, אומנם עם אופציה לשנתיים,
אבל בכל זאת. ואם יתחילו להגיד עלינו שאנחנו עושים בעיות, בעל
הבית יכול להעיף אותנו מכאן בהתראה של שישים יום. זה כתוב
בחוזה, לא באותיות קטנות אפילו. למרות שכל הצד הזה של הנגד ,
לא קשור לשום דעה, ובטח לא שלי, זה יותר מין סיכון  שצריך
להתחשב בו. חברה שלי מתהפכת עכשיו על הגב. הכי אני אוהב את
התחת שלה, אבל גם החזה שלה משהו. ילד קטן שעובר על רולר-בליידז
צועק לה 'הי, גברת, רואים לך את הכוס!' כאילו שהיא לא יודעת.
אח שלי אמר לי עליה פעם  שהיא מהבחורות האלה שלא נשארות במקום
אחד הרבה זמן, אז שאני אהיה מוכן, שלא תשבור לי  את הלב. זה
היה לפני הרבה זמן, אני חושב, כמעט שנתיים. וכשההוא למטה שרק
לה, פתאום נזכרתי בזה, ולאיזה שניה אחת פחדתי שתקום ותלך.

עוד מעט השמש תרד, והיא תחזור הביתה. כי כבר לא יהיה אור
להשתזף, וגם לא לקרוא. ושהיא  תחזור אני אחתוך לנו איזה אבטיח
ונאכל  אותו על המירפסת ביחד. אם זה יקרה ממש עוד  מעט, אולי
אפילו נספיק לשקיעה.