מוצאי שבת תמיד מכניסים אותי לדכאון, שבתות בכלל אבל לפחות
הפעם באמת היתה סיבה טובה להיכנס לאיזה דיכאון טוב, אמיתי כזה
עם נטיות התאבדות ומחשבות על שירים של ניק קייב.
יום שבת, יורד גשם אני תקוע בתוך שיח בלבנון, מארב שיגרתי של
שלושה ימים עם עוד שני חברים שלי- שלמי, ודודי המניאק. הפעם
הקרדיט על הדכאון הוא של שלמי, כמעט בלי לדבר הבנו שאם לנו בא
למות אז לו בא לבכות עד שרוח החיים תצא ממנו, אך, אל מלא
רחמים, שוכן במרומים, אני מקווה שלך חם ושהיום לא יום ההולדת
שלך ושחברה שלך לא עזבה אותך ושאתה עדיין מדבר עם החברה הכי
טובה שלך שהיא כמעט כמו אחותך ובעיקר אני מקווה שיש לך עתיד
להסתכל אליו, ולהגיד גם אם עכשיו לא טוב לי העתיד יהיה יותר
טוב, או שאתה יכול לומר לעצמך, טוב לפחות אני לא שלמי שכל זה
קרה לו ביום אחד- והעתיד שלו, אה אה אה... אין לו עתיד, אין לו
למה לצפות לפחות לא בחודשים הקרובים, ות'כלס מה צריך חייל קטן
כמו שלמי כדי להוסיף ולבכות? לחשוב שהוא יכול היה להיות
ג'ובניק? אולי להיות דתי? או לחשוב שברגע שהוא יצא הביתה (אם
בכלל) הוא ינסה לעצור טרמפ וכשיעצרו לו סוף סוף יגידו לו שהיו
שמחים לקחת אותו אבל לא רוצים שהוא ילכלך את הריפוד של האוטו.
אני מכיר את שלמי כבר הרבה זמן ואני יודע שמה שבאמת עצוב לו זה
ששום דבר מכל מה שקרה לו לא היה תלוי בו, רק הרצון שלו לתת קצת
יותר למען המדינה הוא זה שהוציא משלמי את האושר עד לסוף השירות
בצבא.
איזה אבסורד זה שאני ושלמי לא מצטערים על אף רגע שם בשיח...