אף פעם לא היה לו קר, כולם היו עונים. כמובן שהיית צריך לשאול
קודם, אבל אם היית שואל, זו התשובה שהיית מקבל.
אף פעם לו היה לו קר, כמובן שהתשובה הזו התחלפה לפני שנה.
תמיד עם חולצה קצרה, מעיין מוטו שכזה, גם כשירד גשם, גם
כשהערפל נחת על ביתו.
אפילו בטיולים לחרמון. אף פעם לא היה לו קר.
תמיד היה אומר, "בארץ שלנו, מה, פה זה מדבר, אולי באירופה יהיה
יותר קר" אני לא חושב שחוץ מחולצה אחת חגיגית הייתה לו איזו
חולצה ארוכה, כמובן שכל זה השתנה.
בפולין כשהמטוס נחת, ואנחנו הגענו לטרמינל, כל אחד עם חמש
חולצות, גטקעס, וכובעי צמר, הוא טען שזאת הפעם הראשונה שהוא חש
בקור, אותה תחושה של עקצוץ שמתפשט בגוף.
אחרי מחנה ההשמדה הראשון הוא כבר התחיל להשאיל משאר האנשים
חולצות, מכנסים, גרביים תרמיות, כפפות, וכובע.
בפעם הראשונה הוא הרגיש קור, "אבל לא סתם קור," הוא אמר, "קור
של מתים.-
קור של 6 מיליון גוויות שמונחות להן מתחת לאדמה סופגות קור
תמידי של 50 חורפים, וימשיכו לספוג עד אחרית הימים. קור חזק
שחודר לגוף, דרך הבגדים, דרך הבשר, מחלחל לאט לעצמות, ולא
מרפה.
קור שנשאר תמיד, קור שנוגע בלב, משתק".
אחרי פולין, כל משב רוח קל, אילץ אותו לשים כפפות, עוד חולצה,
אולי גם כובע.
הוא העדיף ללבוש 3 שכבות ביום קיץ חם מאשר לסבול שנייה של רוח
קרה.
"אולי חלק ממני נשאר שם, באותו מקום מקולל, מחבר אותי לקור
המזוויע הזה" אמר לי פעם לאחר שניסה להימלט מהקור, לקפוץ לאילת
לשלושה ימים להשתזף בשמש.
אבל באילת יש גם לילה, ועם הלילה הגיעה צינה, והמסכן שלמרות
שהכין את עצמו ובא עם חולצות ארוכות, ושמיכת פוך מהבית, לא
הצליח לשרוד שם את הלילה בלי לקבל כווית קור.
עכשיו אם תגיד למישהו את שמו, הוא בטח יעצור שנייה ירכין את
הראש, ויגיד במעיין צער,
"תגיד, זה לא אותו מסכן שהתאבד, שהשאיר פתק קטן וסתום, שהדבר
היחידי שהיה כתוב בו זה "קר לי"?" |