היא התעוררה אחרי נימנום קל של שנת הצהריים. בהתחלה היא המשיכה
לשכב במיטה בלי לפקוח עיניים. היא הריחה את הריח של רהיטי העץ
הכבדים שהתערבב עם הריח של סדינים נקיים, הריח של ילדותה. היא
המשיכה לשכב והקשיבה בשקט לנשימות של נועם ששכב על המזרון ליד
המיטה הקטנה שלה, שעכשיו, אחרי הרבה שנים היה נדמה לה שקטנה
אפילו יותר.
היא פקחה את העיניים והופתעה לראות שבמשך הזמן שישנה, השמיים
התכהו והתכסו בעננים אפורים. אור נעים של חורף נכנס דרך החלון
הקטן מעל למיטה ורסיסי אור אדמדמים התחילו להופיע בחתיכת
השמיים שנשקפה אליה דרך החלון.
נועה קמה באיטיות מהמיטה, מדלגת מעל לנועם שישן שינה עמוקה.
היא הוציאה מן הארון סוודר אדום עבה, שכשהשחילה את הראש דרכו
הריחה ריח חזק של כביסה שעבר זמן רב מאז שהריחה אותו בפעם
האחרונה. היא הלכה לעבר הדלת, ואז הסתובבה בחזרה להסתכל על
נועם, ולא יכלה שלא לחייך חיוך קטן כשראתה אותו ישן כשרגלו
האחת שמוטה על הדובי הישן והמרופט שלה.
היא יצאה לרחוב, והתחילה ללכת לאיטה ברחובות שריח של חג התחיל
לעלות בהם מכל הבתים. זה היה ערב ראש השנה, והערב שלפני
חתונתה. היא המשיכה ללכת ברחוב השקט שמדי פעם עבר בו כלב משוטט
או ילד רץ עם כדור ממהר הביתה.
היה לה מוזר ללכת ככה, ברחובות ילדותה. היא הגיעה למגרש האספלט
הגדול שילדים חדשים ציירו עליו משחקים חדשים ששוב לא היו לה
מוכרים. היא התיישבה על הרצפה הקרה ולפתע פנסי המגרש הגדולים
נדלקו וגרמו לה להרגיש שהנה הערב מגיע. מחר היא מתחתנת, אבל
עכשיו היא יושבת כאן ולרגע היא שוכחת את מספר השנים שעברו. היא
לוקחת אבן שעומדת יתומה בקצה המגרש, ומתחילה לקפץ בין המשבצות
שמסורטטות על הרצפה בגיר לבן.
היא ממשיכה אל הברזיות שנמצאות בחצר האחורית מהם אפשר להתגנב
דרך החלון הקטן אל תוך האגף הישן של בית הספר. היא משתחלת דרך
החלון הקטן, וקופצת לתוך המסדרון. לוקחות לה כמה שניות עד שהיא
ממקמת את עצמה ומצליחה להבין איפה היא נמצאת. היא מתחילה ללכת
בתוך המסדרון והרעש של הנעליים שמתופפות על הרצפה נשמע בבירור.
הנה החדר של המנהלת, והנה החדר של האחות שכל כך הרבה פעמים היא
ורעות היו בו, והנה הכיתה שלה, כיתה ו/3. היא פותחת את הדלת
ונכנסת פנימה. הכיתה לא השתנתה והיא מטיילת בין השולחנות
ולבסוף מתיישבת בשולחן האחרון. היא מעבירה את ידה על השולחן
הירוק, עד שהאצבע מגיעה לאיזור מחוספס. "נטע ודור לנצח" חרות
על השולחן בכתב עגול וילדותי, ונועה מחייכת לעצמה ויוצאת
מהחדר.
היא ממשיכה במסדרון הארוך עד שהיא מגיעה לקצה שלו. מול המדרגות
לקומה השנייה, עומד החדר הישן שבו נמצא הפעמון של הצילצולים
בין השיעורים. היא מנסה לפתוח את הדלת ומתפלאת לראות שהיא
נפתחת כשנשמעת חריקה קטנה. החדר חשוך מעט ולוקח לה זמן עד שהיא
מצליחה להתרגל לחשיכה ולגלות שהיא נמצאת בתוך חדר קטן, מלא
בכפתורים צבעוניים, שבמרכזו ניצב פעמון מתכת גדול. היא נעצרת
קצת לפני הפעמון, ואז הסוודר מסתבך באחד החוטים של הפעמון,
והיא מנסה להתיר אותו. לפתע הפעמון מתחיל לצלצל בחוזקה, והיא
רצה מהחדר, צוחקת, משאירה מאחוריה חוטים אדומים שנקרעו מהסוודר
הישן.
בחוץ כבר חושך, והיא הולכת כשרוח קרה חודרת דרך החור בסוודר.
תפילות המתפללים שמתפללים את תפילת ראש השנה מתחילות להשמע
בחרישות מבתי הכנסת שבשכונה, וילדים רחוצים לבושים בחולצות
לבנות מגוהצות מתחילים לצאת אל הרחובות. הרחוב מתעורר לחיים,
ונועה מחייכת אליהם.
קצת לפני הבית, בכניסה לחורש הגדולה, היא נעצרת ופונה לעבר
הגינה הגדולה עם הנדנדות הרחבות שהיתה מתנדנדת עליהן שעות
ארוכות בילדותה, מפליגה בראש לעולמות רחוקים, או לשנים רחוקות
שיבואו.
היא מבחינה בדמות מעורפלת, יושבת בחשיכה שעוטפת את הגינה,
ומתנדנדת באיטיות בנדנדה. היא מתחילה להגביר את הקצב, ונעצרת
קצת מאחורי עץ האורן הגדול. היא מציצה מעבר לעץ ומופתעת לגלות
את נועם יושב על הנדנדה ומתנדנד לאיטו. היא מתכופפת ומתחילה
לאסוף מחטים של אורן. היא מחברת שרשרת קצרה שח מחטי אורנים,
ומתחילה לרוץ בהפתעה לעבר הנדנדות. נועם מרים את הראש בבהלה,
ומחייך כשהוא רואה אותה עומדת לידו, ומגישה לו את השרשרת. היא
מתיישבת לידו על הנדנדה, ושניהם מתנדנדים.
רוח חרישית של ערב נושבת, וטיפות של גשם קטנות מתחילות לרדת
לאיטן.
"בוא, נלך הביתה".