עצמתי לרגע את העיניים.
לקחתי לי רגע של לבד, רגע של שקט.
לדעת איך אני באמת מרגישה.
מה אני חושבת.
מה עבר או עובר עליי, ברגעים אלו.
אני עצובה. מבולבלת.
וכל האנשים שהיו סביבי, כשאני זקוקה להם באמת, הם אינם.
רציתי רק חיבוק. לטיפה קלה, חיוך שאומר שהכל יהיה בסדר.
הדבר היחיד שחייך אליי בעיניו הייתה תמונה ישנה שתלויה על
הקיר.
"אנחנו אוהבים אותך" זה מה שהם אומרים...
להאמין להם? כבר לא אכפת לי.
הם רואים שאני עצובה. ומאלצים אותי לחייך.
זה עושה להם טוב למרות שהחיוך שלי לא אמיתי?
היו ימים שבאמת הרגשתי שייכת.
היה לי כ"כ כיף לשמוע שאם לא באתי יום אחד לבי"ס, אמרו שהייתי
חסרה.
על מי לסמוך בעולם הזה? על עצמי.
אני כבר לא תמימה יותר.