לא יודע למה, אבל היא חשבה שזה חשוב איך שהוא.
"מה שלומה?" היא שואלת, הילדה הכי טובה בעולם.
"לא יודע" אני עונה, מושך בכתפיים, כאילו היא יכולה לראות את
זה, שם, מעבר לקו. "אני לא יודע. גם לא איכפת לי". אומר אבל
יודע שהיא, הילדה הכי טובה בעולם, יודעת. יודעת טוב מדי.
"לא דיברת איתה?" היא ממשיכה "לא" אני אומר "כבר כמה שבועות
לא. היא החליטה, כנראה, שזה לא זה ושצריך לחתוך" מעבר לקו
משתררת שתיקה, מחכה שאמשיך. "מה את רוצה?" אני שואל "לא איכפת
לי ממנה. לא מעניינת אותי. לא זוכר אותה בכלל!" כאילו שאפשר
בכלל לשכוח. ככל שאתה מנסה, אתה רק זוכר יותר. היא מחייכת שם,
מעבר לקו. חיוך עצוב. אני יכול לשמוע אותו, לנחש שהוא שם.
היא יודעת, בדיוק. חכמה מדי, הילדה.
"מצאה חן בעינייך, נה?" היא לוחשת.
"כן". יותר מדי. גם אני לוחש. לחישה עצובה שכזו,  
כמו החיוך שלה מקודם. "כן"


11/2/02