הריון דמוני

חלמתי שנופלת לי הגלולה האחרונה מן היד.  כשהתכופפתי להרים
אותה,  נפלו לי משקפי הראייה.  אלמוני שחלף בסמוך לי רמס אותם
באדישות.  כעת אני שומעת מישהו אחר שצועד על הגלולה.
הערב אני אכנס להריון.

רחם

גבר חודר אל אשה בפעם הראשונה כבפעם האלף,  כדי למצוא מחדש את
מקומו בתוך הלבה הרוחשת.  במקום זה,  שלא מדעת,  הוא משחרר
חטיבת טירונים הזוחלים לכבוש יעד מבוצר.

ירח

השארתי בתוכך הודעה.  משום מה העדפת להתענג על קבלתה,  ופחות
על תוכנה.  
ברגע שבטנך השטוחה התגלתה כירח במילואו -  
תפשת.

נסיון נשי

כשאני מתבונן באשה צעירה שאליה מתלווה ילדה הקטן,  אני חושב
לעצמי:  מעולם לא תינית אהבים עם אשה שילדה.  הרי מדובר באשה
שיודעת איך הדברים נכנסים אליה בדרך אחת,  ויוצאים ממנה גם
בדרך אחרת.
בעיני,  בלתי נתפס אך מרשים.

שפת גוף

התבוננתי בעונג באשה בשמלה השחורה.  כל תנועה מתנועות גופה כמו
אמרה:  "אני מודעת ליופי העצום שטמון בגופי.  הנה הלבוש הוא
עדי."  זרועותיה נמתחו אחורה בהפגנתיות מתגרה.  
גברים אקראיים שחלפו לצדה ,  הציתו לה סגריה בסיגריה.
כל העשן הזה שהתאבך בגופה המרהיב במשך שנים,  הוא עכשיו חלק מן
השמים.  גופה הופך להיות אחד מהחומרים שמזינים את האדמה.
לו יכולתי הייתי מתחלף בעשן.  הוא יודע כיצד נראה גופה
מבפנים.

לילות כחולים

בכל פעם שהירח מלא אני יוצאת לגינה.  אני אוהבת את הלילות
הכחולים האלה.  הם מזכירים לי אותך.  אני נעמדת ליד שולחן
הפלסטיק,  משתדלת לא להפריע את מנוחת החתולים;  מדמיינת אותך
יוצא מן החדר ואומר לי:  "בואי נעשה עוד מקלחת.  כל כך לח כאן
בחוץ.."
עכשיו כשאתה אינך,  כל כך מתחשק לי להצטמרר מסיגריה;  להפריח
טבעות כחולות מהורהרות לעבר צמרתו של הברוש.  אבל בשום פנים
ואופן לא.  הרי הפסקתי לעשן.  כעת אני מעשנת רק לפני המבחנים
הגדולים.  טוב,  אולי אכנס לחדר ואעמד אל מול המראה ואאונן.
ואז אני לוקחת את גופי לחדר ונכנסת למיטה לישון.

מחילה

רציתי לדעת אלף נשים,  במקום לכתוב אלף מילים.
להתדפק על דלתן,  כמוכר אנציקלופדיות בעל תאוות מכירה.
שם בתוך חלל הבית,  לאחר שתיסגר הדלת מאחורי, אהפוך
לעכברוש שאני;
זה המתרוצץ מתוך בלבול במסדרונות מחילתן.
רציתי אותן,  למרות שידעתי שאינני מסוגל לקבל מהן, או מעצמי,
אהבה או מחילה.

חתונה

היום המיוחל הגיע.  דוד זקן קרא בצרפתית לכל העסק חתול בשק
וחטף לעצמו מן המגש משקה נוסף.  מעולם לא נפגשתי פנים אל פנים
עם הכלה.  אבי הבטיח לי שפעם שמעתי את קולה ברחוב או בטלפון.
הוא אמר לי:  "היא תיראה לך מוכרת,  אל תירא בני."  הטקס
התחיל.  איש אלמוני נשא דברים.  בהססנות הסרתי את ההינומה מעל
לפניה,  ולפני הפתעה.  הסתכלתי הצידה כדי למצוא הזדהות עם
מצבי,  אך לשווא.  כולם נראו שלווים כאילו אין דבר טבעי מכך.
באותו הערב התחתנתי עם שלוש מילים נפרדות.

פיתוי

בוא ותמשש לי את השד רק לרגע.  מצדי,  תעשה זאת תחילה,  רק
מתוך סקרנות.  אינני מבינה,  היא חסרת כל עניין בעיניך,   או
שזאת רק הרכילות הנדושה שטרחתי לספר לך.  כעת הכל השתנה.
לקחתי קורס ערב בכתיבה,  למדתי מספר טכניקות מתוחכמות.  השד לא
היה נורא כל כך.
תן לי הזדמנות נוספת,  לספר לך סיפור.  בוא לכאן וחבק אותי.
מדוע אתה מתעקש להישאר מצונף שם על הספה?  אני מאוהבת ביופי
שלך,  בחוסר האחריות הזה.  אני לא מצליחה להבין אותך,  אך אני
חשב בכוחך.
בוא ותצעד לכאן.  מדובר בשלושה צעדים קטנים.  גע בשדיים שלי.
בערב הראשון,  התלהבותך הבטיחה לצייר אותי בעירום.  
אתה מוכרח לדעת,  שני החברים הקודמים שלי איימו לקפוץ מן החלון
שנמצא מאחוריך,  ברגע שנפרדתי מהם.  אחד קפץ,  השני לא.  
ביום בהיר תצטער על הכל,  כי תגלה שאני האשה שהיית רוצה לבלות
אתה את יתרת חייך.  
תראה כמה השד גדול וטוב.
אתה נראה מאוד חיוור,  אתה חולה?
חכה רגע,  אני הולכת להרתיח עבורך חלב.

ישועה

אני מודה,  בפני כל מי שיהיה מוכן להקשיב לי:
היא חלצה עבורי שד מתוך קליפת חזייה כתומה;
ממש כפי שמכוונים עיניים עיוורות אל הפטמה.
מצצתי פעם ועוד פעם.
מרגיש כיצד היא גדלה ומשנה את צבעה לחום,  בשעה שהיא נאנחה
ברוב עונג.  
הוא היה מלא,  אך לא היה בנמצא אף טיפה של חלב.  
לא היה מקום לטעות,  היא נמצאת בחודשי ההריון הראשונים.  לא
היה כל זכר לגבר בחדרה;  בחייה דווקא כן.
לא היו מי גילוח,  תחתוני גברים מסריחים או סתם שיערות שלא
שייכות לה.  כלום.  רק בטן מתפתחת,  של אשה מפותחת ממילא.  
אחר כך היא הורתה לי לפתוח את דלת הארון ולהוציא משם בקבוק.
פתחתי את המכסה והרחתי בושם לא מוכר;  הריח יצר בי חששות
סתומים.  היא ביקשה שאמרח את כל גופה.  לא הבעתי כל התנגדות,
למרות שחשתי קצת לא בנוח.  איך לעזאזל הגעתי אליה?  חיממתי מעט
את כפות ידי בהבל פי.  הרטבתי אותן בבושם.  לא הייתה כל תווית
על הבקבוק המעוצב.  משחתי את החזה הגדול והזקור שלה.  הרגשתי
שבן רגע הגיע האביב לחדר,  והתעטשתי.  הזמן היה תחילת חודש
אוקטובר.  כמעט והופנטתי על ידי התנועות המעגליות שעל שדיה.
בקולה השקט,  היא ביקשה ממני שאעזוב אותם במנוחה ואעבור לבטן.
כל הענין התחיל להרתיע אותי.  עוד יבוא יום,  והיא תגיד שהילד
שברחמה,  נקשר אלי,  עוד בשעה שליטפתי אותו דרך אמו.  לא הבנתי
כיצד מצאתי את עצמי במצב הזה.  הרי אני רואה חשבון,  שהיה אף
מהולל בתחומו הצר והחשוך.
חצי מן הבקבוק נגמר.  כעת אני נזכר שעל הדלת היה תלוי שלט עם
השם ישועה.
ככל הנראה,  היא שמה לב לסקרנות שנעורה בי,  בנוגע לבושם.
למען הדיוק,  לא רק הסקרנות התעוררה,  כי אם גם האריה קם
לתחייה מרבצו;  מסיט הצידה כמה שיערות מקורזלות.
היא פנתה אלי ואמרה:  "הבושם עתיק מאוד,  פלא שהוא עדיין לא
התנדף",  לאחר מכן הוסיפה,  "עכשיו הגענו לפתח הסליק,  המשך
למרוח את הרגלים,  עד שאומר לך להפסיק.  אל תפספס אף נקודה
לאורך המשעול."
כשהעברתי את ידי בין שתי רגליה,  כמו ממלא רק אחרי בקשתה,
חשתי את עצמי זקוף הרבה יותר;  בקיצור עומד על שלי.  עוד רגע
ואגיע לקצה המחילה.
"למטה יותר",  היא החניקה.  המשכתי לרדת עד לתהומות רגליה.
רציתי לפתוח חלון,  אך הייתי שקוע מדי בפעולה.  המשכתי לבשם את
הבשר שבין אצבעות רגליה.  היא עמדה,  ואני כרעתי ברך,  כמוסלמי
הפונה למכה.  לפתע שיערותיי הארוכות נמשכו כלפי מעלה.  היא
התחילה לגנוח בשעה שמרחה את הבושם שעל רגליה בסיוען של
שיערותיי.
ידעתי שזה הזמן עבורי להשתעשע עמה מעט;  רגע לפני שהתינוק
יגיע.  אחרי הלידה כל העסק יהפוך למייגע.
ואז ככל הנראה,  שם בפנים,  היא התפרקה לאלפי גורמים מיוזעים.

זונה

ביום הולדתו הוא הבין סוף כל סוף מי הוא באמת.  הוא קם בצהרים
מן המיטה,  חשב לרגע והחליט שהוא מפסיק לחשוב וחוזר למיטה.
לא,  זה כבר היה יותר מדי,  חצי יממה חלפה והוא לא עשה דבר,
פרט להעמקת סימני גופו על המזרן.  כשנעמד כפסל,  עם גבו אל
החלון,  המשקיף אל הרחוב בתנועה,  הוא חקר את הסימנים שהשאיר
על המזרן,  כאילו היו קמטים לא מוכרים בפניו.  
מסקנתו הסתכמה בכך שהוא זונה של מילים.  הוא היה יושב במקומות
ציבוריים,  מוציא כספים רק בכדי לצותת לשיחות של זרים.  בכל
פעם שהיה שומע משפט מוצלח הוא היה מתמלא בשמחה.  
בשעות לילה מאוחרות,  כשחברה אנושית הייתה נמנית ממנו;  הוא
היה מתיישב וקורא ספרים.  מהתבוננות בבני אדם היה ברור לו,
שהפער בין בני אדם גדול מן הדמיון,  שהמוות ארוך מן החיים,
שהאהבה,  אם היא קיימת,  מופיעה לרגע ואז הולכת למקום אחר.
הנה הוא שוב נותר עם חורים אפלים המתקבצים לחלל.  יש אנשים
האורגים מהם חיים חדשים.  
כשהיה מגיע לחדרו, הוא היה נוהג לסגור מאחוריו את הדלת,
להדליק את מנורת הלילה,  להתיישב אל שולחן הכתיבה ולהשתמש
בשיחות;  חלקים מן השיחות שובצו בתוך רעיונות פרטיים משלו.
בשעות הצהרים של אותו יום הוא החליט להסתכל בקופסא הצבעונית:
תמונה משפחתית בשחור ולבן של הרודן ופילגשו.  הוא מחייך מעל
לשפם מטופח של איש מכוער;  בעוד היא מחזיקה על פניה הבעה
קפואה,  כזאת המנסה להתאים את עצמה לתמונה.  בזמן מאוחר
למציאות שבתמונה,  נגזר על הרודן,  פילגשו וכלב השעשועים שלה
להתאבד בתוך בית אבן.
ביום הזה נחגג סיום מלחמת העולם השנייה,  והוא נשאר רק עם
עצמו:  בן לוקח בת ובת לוקחת בן;  בן זורק בת,  ולמען הסדר
הטוב,  בת זורקת גם בן;
כך גלגל המעשה ממשיך להתגלגל עד שהוא נעצר.  הזמן מפרק אותו;
אחר כך,  איש עבודה מוצא את חלקיו באמצע הדרך,  ומסתייע בו,
בגדי לבנות את גדר ביתו וכן הלאה.
חברו גם חגג באותו היום את הולדתו.  בפעם האחרונה שהסתפר הוא
נזכר בבקשתו של גברי.  כעת הגיעה ההזדמנות להעניק לו את המתנה
שביקש,  ובאותה הזדמנות להיפטר מרעמת שיער שפלשה אל עיניו.  
אז בפעם ההיא הוא התיישב אל מול לקוחה המצפה לטיפול.  גברי
נעמד מאחורי הלקוחה כטווס המודע ליופיו. הוא הביט בלקוחה דרך
המראה שממולם.  ליתר דיוק,  יש לומר,  שהוא הביט לא מעט גם על
עצמו.  הוא דיבר עם הלקוחה שהייתה תחת מספריו,  על לקוחה
שהייתה מוכרת לשניהם.  מבלי שהזכירו את המילה,  הבנתי שהיא
חולה במחלה סופנית.  הוא הרים אליה טלפון יותר מפעם אחת,  אך
ניתק תמיד רגע לפני שמישהו הספיק לענות.  מזה כחודש הוא לא שמע
ממנה.  (דבר שהיה נדיר;  היא הרי הייתה באה לפחות פעם בשבועיים
לסידור קצוות מפוצלים.)  המחשבה שהיא כבר לא בחיים ביקרה בראשו
כקוקייה,  ויצאה ממנו,  ברגע שחזר לחשוב על עצמו,  או על
עבודתו.  בעלת התספורת אמרה לו:  "מה הבעיה,  תרים כבר טלפון.
אם היא מתה מישהו אחר יענה לך.."
הוא שלף מכוננית הספרים שלו את הספר המבוקש,  מותיר אחריו חלל
של רגע שנתמלא מיד בנפילת שורה של ספרים באלכסון.  
הוא הניח את הספר בקרבת הטלפון;  שם נחה חוברת אחת שתיארה את
מוצגיו של מוזיאון איטלקי.  כשגברי קיבל את הספר הוא כל כך
התרגש שאמר לו:  "חכה רגע,  אני עוד מעט גומר יום עבודה.  בוא
נקפוץ לברכה.  הגיע הזמן שתכיר אותה."
גברי נפרד מאשתו הראשונה בהסדר רכוש שקט.  כבר באותם ימים
רחוקים שמעתי על ברכה.  נשמה טובה,  כך הוא היה מכנה אותה בכל
פעם שקפצה למחשבותיו.  היא הייתה אשה בסוף שנות העשרים שלה,
גבוהה למדי,  עם שיער אדמוני קצר ונפוח.  על שפתיה היה מרוח
אודם חום אדמה,  שהיה חורג בדרך כלל מקווי שפתיה.  (קשה היה לה
לסדר את האודם אחרי כל ביקור בית.)  הוא היה נוהג ללכת אליה
לפחות פעם בשבוע,  או סתם כך כשרוחו הייתה טובה עליו.  הייתה
לו הכנסה קבועה והגונה,  תחביבים שפיתחו הן את הגוף והן את
הנפש,  וחברים קבועים.  בשעה שפסענו במהירות לעבר המכון הוא
אמר לי:  "הפעם זה עלי.  אני משלם.  יום הולדת לא?"
הפטרון של ברכה בת המוזג קיבל את פנינו על סף משרדו.  הוא השקה
אותנו בקפה שנלקח מקופסת מתכת שחורה,  בעלת מכסה פלסטיק ירוק.
לאחר שהסתכל על בטני שאל:  "ואדוני רוצה סוכר או אולי מוטב לו
שיקח סוכרזית?"
לפני שנפרד מאתנו,  כדי לעסוק בבעיות יומיומיות שצצו בזמן
ששנינו התנוונו על הספה.  הוא חיבק את גברי בחום ולחש לו באוזן
משפט.  (הוא סיפר לו כיצד ניסה לקוח לצאת מפתח המקום,  מבלי
לשלם על צרכיו.)
הזמן שנאלצנו להמתין התארך,  הקפה החם התקרר,  ולא יכולתי שלא
לשאול את גברי,  במה הוא טוב יותר מן הספר שנמצא שתי חנויות
משמאלו.
הוא השיב לי:  "אני לא יודע,  אם אני טוב ממנו",  באומרו א זה
הביט אל הדלת הנפתחת והוסיף,  "אני רק מתחזה לספר.  האנשים הם
אלה שמענינים אותי,  ותאמין לי,  אני מצליח להוציא מהם את כל
הסודות והחיבוקים שהם שומרים לעצמם."
הלכנו אליה,  חיכינו בחדר ההמתנה,  חקרנו את תחתית כוס הקפה,
התבוננו באדם היוצא כשחיוך אווילי ושפתון מרוחים על פרצופו.
גברי חיבק אותה קלות וצבט אותה בחיבה בישבנה.  היא נתנה לו מכה
קלה על היד וקרצה לעברו.
"אז זה האח הקטן שלך?",  היא שאלה.
דלת החדר נסגרה מאחוריהם.
כשיצאנו משם אל ערב עירוני נטול כוכבים,  הוא חייך אלי ואמר:
"הנה אנחנו,  באנו לכאן עם כל החוטאים,  כי לא הבריאים זקוקים
לזונה."


מזמור

הנה עכשיו אחרי ספירת העומר
אנו מתאספות בקבוצה גדולה מול הים השחור
אנו ממלמלות מזמור הידוע רק לנו
אנו מגלחות אחת לשנייה את שיער הראש
הוא נערם לגובה הר ברכה שחור
על פי המסורת אנו מטביעות
אותו בים

הדבר ברור לגמרי
כעת השיער שלנו יצמח מהר יותר

יהודי

אם בוקר אחד היו מגיעים אלי השלטונות בסיוע שליח ואומרים לי:
"מיום זה ואילך,  אתה אינך יהודי.  הנה השובר,  שלם אותו בבנק
הדואר,  ואנו נגייר אותך כהלכה."
נראה לי שהייתי ממשיך לשבת על השטיח ולקרוא ספרים.

שערה לבן

אשה זקנה אחרי מקלחת מסרקת את רעמת שערה הלבן.  ברגע זה היא
מסדרת את צנצנת הפרחים שעל השולחן ושמה את המטפחת הכחולה על
ראשה.  כעת אצבעותיה אוספות את השערות שנותרו על האריג הלבן.

היא ממלמלת באומללות:  "אף אחד לא נמצא במצב שלי עכשיו."
מאוחר יותר,  אני מביט במראה ותוחב את אצבעותיי לשערי הבוהק.
בין צרור השערות השחורות מתגלה שערה לבנה.
אני מלטף אותה בחיבה.

המקוננות

אתה עומד בצד,  בקושי מכיר את פניו של המת.  בכל זאת אתה בא,
הרי מדובר במשפחה.  אתה לוחץ ידיים של אנשים שבפעם האחרונה
שפגשת אותם,  הגעת להם עד למותניים,  והם קנו אותך עם ממתקים.
כעת הם כפופים,  בעוד שאתה ניצב זקוף,  מתוך חוסר מעש.
המקוננות בצד האחר ממולך,  ובוכות בקול גדול ונורא.
אתה אומר לעצמך:  "איזה עומק יש לצער שלהן."  
אתה ממשיך לעמוד בצד קפוא ואדיש.
לאחר מכן אתה חושב:  "אולי הן בכלל מהמשפחה?"
כשההלוויה נגמרת,  אתה מבחין באלמנה,  כשהיא עומדת ליד ברזיית
המים,  שבסמוך ליציאה מבית הקברות;  אחד מן המוזמנים שוטף את
ידיו,  ומביע את תנחומיו בפנים מורכנים.
היא נפנית ממנו ומנהלת עם המקוננות וויכוח,  על גודל הסכום,
שהיא אמורה לשלם להן,  בעבור האיכות הקולית שלהן.
כמו המקוננות,  כך גם החיים,  מובנים לי,  רק באופן הכוזב
שלהם.

היום הראשון

כמעט ונשכחה ממני השפה בה משוחחים זה עם זה בני אדם.  כעת מתוך
שתיקתי,  שיחה מקרית בין תגרן לעוברי אורח משועממים,  נראתה לי
כדרך בה מהבהב בחיוך הירח לכוכבים.  ניסיתי לערוך את המילים
בסדר מופתי,  אך מיד שלשת מילים אחת התמרדה כנגד השנייה.
מיתרי הקול שהוזנחו כמו התכסו בשכבת אבק.  השתעלתי קלות,  אחר
כך כחכחתי בחיפוש אחר טון סמכותי,  עד שלבסוף חזר קולי מן
הגלות הצרודה.  
במשך לילות רבים שנראו כמו לילה אחד,  פגשתי רק בפרצופי
אלמונים.  פעם הייתי אני בתזוזה והם עמדו,  ופעם עמדתי אני והם
חלפו על פני;  כל אחד בריח הבושם האופייני לו,  או בסיגריה
השמוטה בין שפתיו.  תסלח לי אותה בחורה אם שכחתי את כל תקתוק
עקביה.  מדי פעם נתקפתי בתעוזה או בגעגוע או אולי בשניהם גם
יחד,  להתרחק מן החדר ולהתראות עם מכר.
קודם ליציאתי,  עבור בטחוני האישי,  בדקתי מילה או שתיים
במילון.  כמו בתחרות שחייה,  לכל מתמודד מתאים הוקצה מסלול
פרטי.  ואם לרגע אנטוש את הדימוי ואעבור לטובת הדיבור הברור,
אומר שכל מילה נכנסה עבור תבנית כלשהי,  (חד משמעית או רב
משמעית.)  אך אני עדיין נותרתי במצבי,  לא מסופק ומובן באופן
חלקי לסביבה.
ישבתי אל מול מכר,  והקשבתי בדריכות,  לדרך בה הוא שרטט עבורי
את מיקומו החדש על ציר התנועה.  הוא דיבר ודיבר ואני הסתחררתי
רק מן המחשבה:  כל כך הרבה תנועה תחת המושכות של אדם אחד.  
שתקתי.
וכשנדחקתי לפינה,  אמרתי לו,  שהיום היה עבורי כמו אתמול,
ואתמול היה כמו שלשום,  וככל הנראה,  גם מחר לא יהיה שונה
מקודמיו בהרבה.  (אולי פסיק בודד יפתח במרד כנגד סמכותה של
הגברת נקודה.
לבסוף נשאלתי:  "ואיך היה היום הראשון?"  כלאחר יד השבתי:
"ביום ההוא,  על כל שעה נגזר לקבל תא נפרד;  כך נבנו היסודות
הבלתי מעורערים של הגהנום הפרטי שלי."

חיבוק ידיים קולני

"רק היום,  מכירת חיסול חד פעמית של שבעים קילו בשר.  קחו את
בשרי המיואש ושחררו אותנו מן הסבל האנושי.  אדוני אל תסתכל עלי
כך בעינים רעות.  העבודה הזאת מחסלת את בעליה בכבוד.  הבשר
מתעכל נפלא והוא אף חסר את האנרגיה הגורמת לשחרור גזים.
בשבילי זה עולה לא פחות.  
ואת גברתי,  בואי וקחי לך זרוע,  או את חצי הישבן הנותר.
הכיני לך ולבעלך ארוחה לשבת.  שמחי את אהובך בבשרי ואת השאריות
והעצמות זרקי לכלבים השומרים על רכושך מפני תולעי אדם שכמותי.

אל תחששי הייאוש איננו מדבק.  במקרה שלי הוא יליד מסורת של
חינוך קפדני.  במקרה ואמינותי לא הדביקה אותך בהתלהבות,  הרגי
את הייאוש בבישול יתר של הבשר.
היום כבר כולם יודעים שהפרות משוגעות.  עדיף לקנות בשר שניהלת
עמו שיחת התוודעות חפוזה.  
גברתי הבלה,  בעלת החמוקים הנאים,  גשי הנה וקחי ציפורניים
מטופחות למרק בריאות וכפות ידיים דלות שומן.  
(בעודו יושב למחצה על המשקל)
"רק היום,  רק עוד חמישים קילו,  בחר בכל איבר שתרצה,  הניחו
לראשי,  אותו יגלגלו מן המריצה אחרון.
רק היום,  רק היום,  כי מחר ישליכו אותי לאשפה כבשר שהבאיש."

איש עם מקטרת

בתחילת היום היו רק ארבעה כיסאות שעמדו ברחבה שטופת השמש.
בשעה שתיים אחר הצהרים הייתי אמור להיפגש עם מכר ותיק;  לפיכך
נותרה לי שעה תמימה.  החלטתי להעביר את הזמן באכילה במסעדה
המקומית.  נכנסתי למקום ובחרתי במנה לא מזינה וזולה.  השולחן
היה ממוקם מול חלון שהשקיף על הרחבה.  בשעה שסגרתי את עיניי,
המלחתי את האורז עד שלא יכולתי לחוש בטעמו השמנוני.  נגסתי
נגיסות קטנטנות מן הבשר שסרב להתפרק בקלות.  העפתי מבט לירכתי
המקום,  זה היה נראה כאילו אני היחידי שלא מסתדר עם המנה שלו.
בזמן שלגמתי מן הקפה זרקתי מבט החוצה.  ניצבה שם חטיבה שלמה של
כיסאות.  לעזאזל,  חשבתי,  לכבוד מי כל הכיסאות הללו?  
פועלים מיוזעים התקינו במה חגיגית.  בעוד חמש דקות אפגש עם
האדון.  שילמתי בחופזה עבור הארוחה,  כשאני מחשב באם יספיק לי
הכסף לנסיעה חזרה הביתה במונית.  
עוד לא הספקתי לעשות דבר מהותי היום וכבר הייתי תשוש.
חיכיתי לו בפתח המבנה,  ממול לשעון העגול שהיה תלוי כירח מעל
לראשי.  עשר הדקות שחלפו מן הזמן המשוער של הגעתו לא היוו כל
אות המבשר על בואו.  המשכתי לכסוס את הציפורניים שנותרו שלמות.
(התחלתי במשימה אתמול כשצפיתי במותחן קולנועי.)  
משחלפו דקות ספורות נראיתי כבתולה מזדקנת וחולמנית שטרם מצאה
חתן.  בשעה שלוש אחר הצהרים,  הרשיתי לעצמי לעזוב את המקום ללא
כל תחושה של חרטה.
בשעה שפסעתי שוב אל מול הרחבה,  התמלא המקום בקבוצות רבות של
כיסאות.  בדרכי החוצה שמעתי צעקה.  היה זה האיש עם המקטרת.
כדרכו בקודש הוא שידל אותי לשיחה וכחנית.  עמדנו שנינו קרוב
מאוד ליציאה.  התקוטטנו בנוגע לנושא שלא היה ברור מספיק לאף
אחד מאתנו.  הוא היה אדם עדין ודעתן בעל דעות אלימות.  ניסיתי
למצוא את דרכי החוצה מן התגרה,  אך שלא מרצון נדחפתי בשנית אל
מעגל ההתגוששות המילולי הזה.  רגלי כאבו כאותו סוס שעומד נצחים
בתוך אורוותו.  (האיש נתחבב עלי בשל הדרך החדה בה ראה בני
אדם.)  ברגעים חגיגיים הוא היה טורח להשאיר את דעותיו על
הקירות.  (הוא התוודה בפני על חטאו בשעה שדמו היה ספוג
באלכוהול.)  השמש צנחה בחבטה מאחורי רקיע הבניינים.  לאחר
שנרגע קמעה הוא פיטם את מקטרתו בטבק משובח.  ברגע שהבנתי שלא
אצליח להיפטר ממנו הצעתי לו שנישען על הגדר.  ישבנו ושתקנו
במשך שעה ארוכה.  לאחר מכן הוא פנה אלי בדברים.  הנה תקצירם:
ידידי המלומד,  איש צעיר שכמותך ראוי שידע לטפל בנפשו
ובמחשבותיו בעזרת עיסוק במקטרות.  קח אותי לדוגמא,  רעיונותיי
הטובים ביותר עברו את סף בית מחשבותיי לאחר טיפול ממושך באחת
המקטרות.  לעתים דלת חדרי הייתה נפתחת בפתאומיות וכל העשן היה
מאיים לכבוש את תקרות החדרים הנוספים.  כעת חזרתי מן העיר
העתיקה,  שם קניתי מקטרת מגולפת מעץ.  הנה אני נותן לך אותה
במתנה.  אחזתי במקטרת מבחין בגילופי העץ העדינים שמצאו עצמם
בכיסי.  ועכשיו לשיעור הראשון הוא אמר ופתח את חפיסת הטבק.
כעבור דקות ספורות הוא עישן את המקטרת ואני נחנקתי לצדו.  הנה
דרך חדשה להיחנק בה,  חשבתי לעצמי בקול רם.  הוא היה שקוע באפר
עצמו.  הכוכבים התחילו לבעור בבהירות כואבת באותו הלילה.
פתאום הוא הגיע למסקנה שזה הזמן להיפרד.  דווקא אז חשתי ברצון
עז להישאר בחברתו,  או בנוכחות זרה אחרת.  למרבה הצער,  הוא
היה מודע  אך ורק לרצונותיו.  הידקתי את אצבעות ידיי על המקטרת
שנחה בכיס מכנסי.  מבלי ששמע את דברי האחרונים גופו כבר פסע
החוצה דרך השער.  היה ברור לי שאם אצא כעת לא אוכל לחזור עוד
הלילה למקום זה.  (הכניסה פנימה נחסמה ורק שער מסתובב הניח
לאחרוני האנשים להיפלט החוצה.  מחשבות רעות טרדו את ראשי.
עמודי הגדר השאירו את חותמם בגבי בצורה של צלבים.  חשתי בכאב
עמום בישבן.  הרהרתי,  ביני לבין עצמי,  שאולי כדאי לחזור
לרחבה ולשבת על כיסא,  עד שתשוב אלי נשימתי.  
פסעתי בדממה בין צללי הבניינים.  נעלמתי לרגע,  וכשהתגליתי
מחדש,  הפכו קווי דמותי לברורים יותר,  על גבי הרקע האפל פחות.
מרחוק יכולתי להבחין בקווי המתחם של הרחבה.  מצמצתי מספר
פעמים,  כדי להיות בטוח שאני לא מדמיין את התמונה:
הכיסאות השתלטו על הרחבה.  קשה היה למצוא שביל שדרכו יהיה אפשר
לחצות את המקום.  הבמה שהורכבה בתחילת היום כבר פורקה.  ניתן
היה למצוא במקום רק פטיש כבד שנשכח על ידי אחד הפועלים.  במרחק
קטן מן הפטיש,  שכבו על הקרקע בדלי סיגריות.  זה היה נראה
כאילו מישהו זרע מאפרה באדמה.  אמרתי לעצמי שאני לא מוכרח
להגיע למרכז.  פשוט תשב באחד מן הכיסאות הצדדיים ותנוח.  
כל איבריי רפו בשעה שישבתי באחד מן הכיסאות.  שילחתי את רגליי
הארוכות קדימה והתחלתי לגרד בסתמיות בעורפי.  כעבור דקות
ספורות התעייפתי מן הגירוד.  מבלי להבין,  כיצד נעשה הדבר,
מצאתי את גופי מונח במרכז הרחבה,  כשמסביבי אלפי כיסאות
העומדים בחוסר סדר.  
הכיסאות שהיו עד עתה במרחק מה ממני הקיפו אותי במעגל צר והחלו
לרקוד מסביבי במקצב של שלושה רבעים.  חלק מרגליהם נגעו במקריות
ברגלי.  
ככל שהתרחב הזמן,  הפך הריקוד לאלים יותר.  דם רב החל לזרום
מרגלי.  ידעתי שבעוד רגע אאבד את ההכרה.

פרנץ ליסט  (1886 - 1811)

מלחין ופסנתרן הונגרי.  נולד בבוקר אופייני וקפוא של העיירה
המתפתחת ריידינג.  באופן קבוע,  הוא היה מפריע לאביו בעבודה
העדינה של מריטת הגבה המחוברת.  (דבר בלתי מובן,  כי ידוע לכל
בר דעת,  שגבה אחת ארוכה,  מעניקה לאדם יציבות נפשית,  שלא
תיתכן אצל אדם בעל שתי גבות נפרדות.)
בגיל שלוש,  החליט אביו להעניש אותו על המרדנות הטבעית שלו.
(הוא רצה כמו כן,  לתת לעצמו,  חופש התבטאות,  בתחום המאוד
נחקר של אלימות במשפחה.)
ביד אחת הוא היה אוחז בנער,  ובידו השנייה הוא הפשיל את מכנסי
הקורדרוי החדשים שלו,  והיכה אותו במקל הליכה,  שאסף בטיולו
האחרון,  ביער של העיר השכנה.

בין השנים 1835 ל 1839 הוא חי עם מלחינה בשם לודביגה בן
בניסטי;  פראנץ הצליח לעבר אותה שלוש פעמים וחצי.  תמיד הוא
חייך,  כשנזכר כיצד נקם באביו,  ולא קרא לאף אחד מבניו בשם
אביו המת.  שלושת ילדיו היו מופת לכל הפרעה נפשית שנרשמה אי
פעם בספרות אלילות הנפש.
ליסט ניגן בקונצרטים לאורכה ולרוחבה של אירופה.  פעם אחת הוא
קפץ כקנגרו במסע דילוגים לאמריקה.  בפעם היחידה הזאת,  הוא למד
על בשרו,  באופן תרבותי,  מהם הירקות האהובים על האמריקאים.

בשנת 1847 הוא פגש בנסיכה קרוליין.  (היו מספיק אצילים ושועי
ארץ,  שטענו כי הנסיכה לא הייתה ממש נסיכה.  התואר נקנה בכסף
אותו הרוויח אביה,  ביזע רב,  מייצוא סברס מן המזרח התיכון אל
ארצות הברית של אמריקה.)
עד יומו האחרון הוא חי עם הנסיכה המדומה.

יצירתו המוסיקלית כוללת תריסר סימפוניות ואין ספור יצירות
לפסנתר.

הרצל,  תאודור (בנימין זאב; 1860-1904)

אבי הציונות,  מייסד ההסתדרות הציונית ומנהיגה של התנועה
הציונית בשנים הראשונות לקיומה.  הוגה רעיון המדינה היהודית,
וחוזה הקמתה.  יום פטירתו הוא כ' בתמוז.  יום הזיכרון הלאומי
נחגג בבית הקברות שבהר הרצל.

מילדותו נהה אחרי החלומות והדמיונות.  בגיל עשר החליט לחפור את
תעלת פנמה,  שעדיין לא נכרתה אז.  בגיל ארבע עשרה יסד אגודה
ספרותית של תלמידים בשם 'אנחנו לעומת ההם'.

אחרי מות אחותו האהובה פאולינה,  עבר לגור עם הוריו בווינה.
בהשפעת אביו נרשם תאודור, ללימודי רפואת השיניים באוניברסיטה
מקומית.  שנה לפני שסיים את חוק לימודיו,  פגש את ורוניקה.
היא השפיעה עליו באופן עמוק;  כך שהוא החליט להיות רופא נשים.

במשך שנים,  הוא היה בודק לנשות ווינה את תעלות האהבה.  ברדיוס
של מאות קילומטרים,  לא היה גניקולוג אהוב כמו תאודור.  כל
הנימפות היו מגיעות אליו בשל יופי תוארו.  בכולן הוא היה מטפל
ללא משוא פנים.

מתוך תעלות האהבה הוא הגיע לחזה,  ומשם הדרך עד לחזון,  לא
הייתה ארוכה.