זה התחיל מלפני גיל שלוש עשרה. מאז מדי יום היא הייתה רצה
לחלון של חדרה ומסתכלת. היא הייתה מאוהבת בו ואת כל זמנה
החופשי בתור נערה מתבגרת היא בילתה בלהציץ לחדר שלו, הבן של
השכנים מהבניין ממול עם  השיער השחור והגוף המוצק מקומה אחת
מתחת. היא הייתה בוהה בו שעות, מסתכלת עליו משחק במחשב, מדבר
עם חברים, מכין שעורים, משוחח בטלפון, שומע מוסיקה וישן. היא
הייתה אובססיבית כלפיו, היא הפסיקה לעשות שעורים, להיפגש עם
חברות, לשחק וצימצמה את שעות השינה שלה.
הרבה פעמים אמא שלה נכנסה לחדרה והחלה לריב איתה בגלל זה. את
כל שנות התיכון שלה היא בילתה בלהציץ לחדר שלו. היא הייתה
מאוהבת בו מעל הראש וכל יום רק התאהבה בו יותר ויותר אבל מעולם
לא היה לה אומץ לגשת אליו ולומר לו משהו. היא הייתה כל כך
אובססיבית כלפיו שהיא קנתה מצלמת וידאו שצילמה את החדר שלו
בזמנים המועטים שלא הייתה לה ברירה והיא לא יכלה להסתכל-הכל
כדי לא להפסיד כלום.
המצלמה הפכה לחלק הרבה יותר חשוב כשהיא הייתה בצבא. היא חיברה
את המצלמה לטלוויזיה ולוידיאו ושמה בוידיאו קלטת של ארבע שעות
על הקלטה כפולה ותכנתה את הוידיאו להקליט מתי שהוא חזר מהצבא
והיא לא ומתי שחשבה שיש סיכוי, אפילו החלוש ביותר, שהוא יהיה
בבית.
בשלב הזה היא כבר ראתה הרבה יותר ממנו. היא ראתה אותו מתפשט
ומתלבש, היא ראתה אותו מקיים יחסי מין עם חברה שלו. היא כל כך
שנאה את חברה שלו. היא לעומת זאת מעולם לא נראתה עם חבר.
האובססיה החולנית שלה כלפיו רק הלכה והתגברה, היא החלה לעקוב
אחריו. היא עקבה אחריו כשבילה עם חברים, כשיצא עם חברתו ואפילו
כשטס עם חברתו לרודוס היא טסה אחריו והסתכלה עליו במטוס, במלון
ובטיולים באי.
בגיל עשרים וארבע היא התגנבה לחתונה שלו. הוא ואישתו עברו דירה
והיא גם עברה לבניין ממול. היו לה הפעם הרבה חלונות שהיא יכלה
להסתכל דרכם. היא השיגה עבודה שהתחילה שעה אחרי שהעבודה שלו
התחילה בבוקר ונסתיימה שעה לפני שהעבודה שלו הסתיימה בערב.
היא הייתה שם במריבות שלו, בבגידות שלו, בגירושין שלו,
בנישואים המחודשים שלו אבל מעולם לא אזרה את האומץ לגשת אליו
ולהגיד לו את המינימום. היא הייתה שם כשנולד לו ילד ראשון
וילדה שנייה ותאומים, והיא הייתה בברית ובבריתה ובבר מצווה
ובבת מצווה.
כשהוא החליף עבודה גם היא החליפה כדי להתאים את עצמה לשעות.
היא הייתה שם והסתכלה עליו כשהוא יצא לפנסיה מוקדמת וכשנולדו
לו נכדים, היא הייתה שם כשהוא התאלמן וכל הזמן הזה היא לא
ניגשה אליו אפילו כדי להגיד שלום מנומס. היא הייתה שם וראתה
כשהוא קיבל התקף לב והיא זו שהתקשרה למד"א. היא ראתה איך מנסים
להחיות אותו. היא ראתה איך קובעים את מותו. היא הייתה שם
כשקברו אותו והזילה את דמעות יגונה על הקבר שלו.
היא חזרה לביתה, הסתכלה מהחלון וראתה שהוא לא שם. היא לא תוכל
לראות אותו יותר לעולם. היא זרקה את מצלמת הוידיאו על הריצפה.
היא התבוננה בעצמה בראי וראתה שאין לה כלום בחיים בלעדיו, לא
עבודה, לא משפחה ולא חברים. היא לקחה סכין.
זה התחיל מלפני גיל שלוש עשרה כי כשאני התחלתי להסתכל עליה היא
כבר הסתכלה עליו. ראיתי אותה לוקחת את הסכין ונועצת בליבה.
ראיתי אותה מתמוטטת על הריצפה, מפרפרת, ראיתי את הדם סביבה.
אני הייתי זה שצלצל למד"א, ואני הזלתי את דמעות יגוני על קברה.